[מתומלל] ששת ימים עשה ה' – שיעור ליום ירושלים

שיעור ליום ירושלים שניתן בכז' אייר התשס"ז במכון מאיר.
תומלל ע"י: דוד ארוון

משנה מפורשת במסכת ברכות (ל.) [הרב ציטט רק את החלקים בשחור, החלקים באפור הובאו לטובת השלמת המשנה עבור הקורא]:

"תנו רבנן: סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות — יכוין לבו כנגד אביו שבשמים, שנאמר (מלכים א' ח'): והתפללו אל ה'; היה עומד בחוץ לארץ — יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנאמר: והתפללו אליך דרך ארצם; היה עומד בארץ ישראל — יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר: והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת; היה עומד בירושלים — יכוין את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר (דברי הימים ב' ו'): והתפללו אל הבית הזה; היה עומד בבית המקדש — יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, שנאמר: (מלכים שם) והתפללו אל המקום הזה; היה עומד בבית קדשי הקדשים — יכוין את לבו כנגד בית הכפורת; היה עומד אחורי בית הכפורת — יראה עצמו כאילו לפני הכפורת; נמצא: עומד במזרח — מחזיר פניו למערב, במערב — מחזיר פניו למזרח, בדרום — מחזיר פניו לצפון, בצפון — מחזיר פניו לדרום; נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד.

לכאורה, למה צריך שיהיה כתוב "נמצאו כל ישראל…"? תגיד ישירות – בכל מקום שבו הוא עומד מתפלל לכיוון בית המקדש או לכיוון קודש הקודשים. אבל אנחנו רואים שלא כך ההלכה. ההלכה היא שאם האדם עומד בחו"ל איננו צריך להשתדל לכוון את תפילתו לכיוון המקדש אלא הוא צריך להתפלל לכיוון ארץ ישראל, לא משנה איפה המקדש. ואם הוא בארץ ישראל, גם אינו צריך לכוון למקדש אלא לירושלים. רק כשהוא בירושלים הוא מתכוון למקדש ורק כשהוא במקדש, הוא מתכוון לכיוון קה"ק. זאת אומרת, שאם היינו מציירים את המפה של התכוונויות של בני ישראל, לא היו יוצאים לנו קווים ישרים, אלא אולי גם קווים שבורים [הרב מדגים כיוונים שונים]. כנראה שרוצים ללמד אותנו משהו – שאי אפשר להתפלל לקב"ה באופן ישיר מתוך החווייה של קה"ק, אלא מוכרחים לעבור דרך חוויות אמצעיות. חייבים לעבור קודם כל דרך הארץ, רק אחרי זה דרך העיר ורק אחר כך אל המקדש.

כנראה שהשלבים האלה הכרחיים. למשל, מה זאת אומרת להתפלל לכיוון ארץ ישראל? ארץ ישראל היא מקום המלכות. כלומר, מקום העצמאות של עם ישראל כפי שהובטחנו שבבוא הזמן נהיה לגוי אחד בארץ [שמואל ב', ז', כג': "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו"]. מה זה "גוי אחד בארץ"? שהארץ היא שלנו כמובן.

הרב יסביר בהמשך את ההבדל בין מלכות לעצמאות:
עצמאות – הכוונה שאנחנו עומדים בפני עצמנו.
מלכות – הכוונה שהמשטר שלנו מרוכז. יש נקודת ייחוס לעצמאות הזו.

לאחר מכן אנחנו עולים למדרגה יותר עליונה – מדרגת עיר המלכות. עיר המלוכה. ורק מתוך שיש לנו מלכות, אנחנו ניגשים אל הפנים, אל המקדש. על כל פנים אי אפשר מחוץ לארץ להתפלל ישירות אל המקדש. אתה חייב קודם להכיר בערך של הלאומיות ומתוך הלאומיות, להכיר בערך של המלכות, ומתוך המלכות תוכל להגיע אל המקדש. לדבר הזה יש חשיבות גדולה, כי הרי מה יש בתוך בית המקדש? יש בו את קודש הקודשים, ובתוכו יש ארון ובתוכו לוחות הברית שהן תמצית כל התורה כולה. היה מקום לחשוב שהקשר שלי עם הקב"ה עובר דרך העובדה שהוא נתן לנו את התורה ואז הייתי טועה טעות חמורה, כי הייתי חושב שהמימד הלאומי שקודם לתורה הזו, איננו חשוב. לכן אמרו לך – אל תתפלל אל הקב"ה דווקא בתור נותן התורה אלא אתה צריך קודם כל להיות שייך לאומה שלה ניתנה התורה הזאת והשייכות לאומה שלה ניתנה התורה הזאת, זה דרך ארץ ישראל וירושלים.

וכך נפסק להלכה בהלכות תשובה להרמב"ם (פרק ג' הלכה מא') שאדם שמחובר אל התורה ולא אל העם – אין לו חלק לעולם הבא [הציטוט המדויק: הפורש מדרכי ציבור: אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהן–אין לו חלק לעולם הבא]. הרמב"ם אומר שהפורש מדרכי ציבור ואינו עושה עבירה, שבשבילי זה צדיק, שאמנם אינו עושה עבירה אבל נבדל מעדת ישראל ואינו שמח בשמחתם ואינו מתענה בתעניתם, אלא כאילו אינו אחד מהם, אומר הרמב"ם – אין לו חלק לעולם הבא. לכאורה, מה כל כך חמור באדם אדיש? כן, אבל האדם הזה מעולם לא קיבל את התורה. כי התורה ניתנה קודם כל לאומה קיימת, שיצאה ממצרים, שקיבלה את עצמאותה מידי פרעה והונהגה ע"י משה ורק אחר כל היא קיבלה את התורה.

על יסוד זה אפשר להבין את החרדה האדירה שתקפה חלק מאבותינו במדבר בשנה השנית לצאתם ממצרים, כפי שמסופר בפרשת בהעלותך שמשה ציווה מפיה הגבורה לעשות את הפסח במועדו. אומר משה – נכון, אנחנו בנתיים בתחנת ביניים במדבר אבל שכל אחד יעשה את הפסח. "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשות את הפסח בעת ההיא", מותקפי בהלה הם באים למשה ואומרים לו "מה יהיה איתנו? לא נעשה את הפסח? "למה ניגרע בלתי עשות הפסח במועדו בתוך בני ישראל". אז משה שואל את הקב"ה. "עימדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". והקב"ה אומר לו – אין בעיה, יש פסח שני בי"ד באייר.

כל הפרשה הזו, בעיניים הלכתיות, היא תמוהה ביותר. מה עושה אדם שלא יכול לשבת בסוכה? הוא יחכה לשנה הבאה שהרי "אנוס רחמנא פטריה". לא עושים סוכות שני; אדם אכל ביוה"כ בהוראת רופא, לא עושים לו יו"כ שני. יתענה בשנה הבאה. אז משה היה צריך לענות – תעשו את הפסח בשנה הבאה. למה בכלל לפנות לקב"ה?

כנראה שאותם אנשים הבינו שהם לא יכולים לחכות עד שנה הבאה. כי אם יחכו, אז בינתיים יבוא חג השבועות ובשבועות יש זכר למתן תורה. הם נחרדו – איך נקבל את התורה בלי לעבור את חוויית החירות הלאומית? הרי מה זה חג הפסח? שאדם חווה מחדש את יציאתו ממצרים. כלומר העצמאות המדינית. אם אני לא עובר את העצמאות, אז אני לא שייך לאומה. אז איך אקבל את התורה? זו תורה חיצונית. זו מינות חס ושלום. תורה בלי לאומיות? איך יעלה על הדעת? לכן הם היו מוכרחים לעשות פסח שני לפני שיגיע חג השבועות.

זו בדיוק ההלכה שלמדנו – אינך יכול להתפלל לקב"ה ישירות כלפי קה"ק. אתה צריך לעבור דרך ארץ ישראל, דרך ירושלים ומתוך כך תגיע לקה"ק.

יוצא לפי זה שיש מצבים בהם איננו יכולים לעשות את הפסח. יש מצבים בהם האומה אינה יכולה להשתחרר. למה? יכולים להיות 2 דברים:

1. החטא. החטאים כל כך כבדים שקודם כל צריך לכפר עליהם.
2. כיפרנו על החטאים, אבל הגויים לא נותנים לנו. גם הם גורם והם מחזיקים אותנו הרחק מארצנו.

וזה מה שנקרא בלשון התורה – האיש אשר הוא טמא (1) או בדרך רחוקה (2). מה זה טמא? טומאת החטא. הגמרא בשבועות אומרת שטומאה זה כינוי לגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אז אם כן, אדם כזה עדיין רובצים עליו החטאים שהוציאו אותו אל הגלות ולכן הוא לא יכול לצאת מהגלות. או "בדרך רחוקה". מה הכוונה? רחוק מארץ ישראל. הגויים לא נותנים לו לצאת. אז הוא פטור מלעשות הפסח. אבל… "האיש אשר הוא טהור" משמע אין לו עבירות. כלומר אדם דתי… "ובדרך לא היה" – הנה הוא כבר בארץ ישראל… "וחדל מעשות הפסח" – הוא אומר, אני לא רוצה את השותפות בחירות הלאומית הזאת. כלומר הוא נבדל מעדת ישראל כפי שאומר הרמב"ם לעיל. הוא פשוט לא מעוניין בשותפות עם השמחה של האומה, עם החירות המדינית… ויש המשך חריף בפסוק שמורה על ההיבדלות של אותו אדם מהגורל הלאומי, אבל לא יפה להגיד אותו על חברינו. אנחנו חסים עליהם. אז לא נגיד את המשך הפסוק [הפסוק השלם כפי שמופיע בבמדבר, ט', יג': "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְהוָה לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא"].

אפשר להבין שמה שהתרחש בשני הימים הגדולים בדורנו בחודש אייר, זה בעצם ביטול "הטמא" ו"בדרך רחוקה". ביום העצמאות נתבטלה מעלינו קללת "דרך רחוקה". חזרנו לארץ ישראל. אבל אפשר להגיד עדיין לא היתה ההכרה המלאה בזהות העברית המתחדשת. עדיין היה בנו משהו טמא. בכ"ח באייר, שחרור ירושלים, התבטל ה"טמא". כל מי שהיה באותה תקופה זוכר שהיתה תחושה שאחזה את כל העם, של גילוי שכינה. כולם התחילו לדבר במונחים מעין תנ"כיים, לא ידעו את נפשם. כלומר התבטל "בדרך רחוקה" ביום העצמאות ו"טמא" ביום ירושלים. ואלה הם ענפים מקדימה ומאחורה של אותו חג דאורייתא של פסח שני שחל בחודש אייר.

אפשר לומר שמבחינה זאת אנחנו נמצאים בתהליכים של חזרת הרעייה אל דודה. כשמתחתנים עוברים 3 שלבים:

1. קידושין. ברגע שיש קידושין, אין דרך חזרה בלי גט.
2. חופה. כלומר 'מכניסהּ לביתו'.
3. הייחוד.

אנחנו עוברים בשיבת ציון שלנו את אותם שלבים. היו קידושין בהקמת המדינה. חופה ביום ירושלים ואנחנו מחכים כעת למימוש הסופי, במקדש. לכן יש שלושה שלבים – ארץ ישראל, ירושלים, המקדש. אנחנו נכנסים פנימה בבחינת "הביאני המלך חדריו". אנחנו כעת בחדר השני וממתינים לחדר הפנימי – בית קודשי הקודשים וכך באמת מסופר בספר מלכים כאשר יואש הוסתר במשך 7 שנים ע"י הכהן הגדול מפני אימו עתליה שרצתה להרוג אותו, בקודש הקודשים כיוון שזה היה המקום היחיד שלא ניתן היה לחפש אותו בו. בלשון התנ"ך כתוב שהוא הוסתר "בחדר המיטות". כלומר מקום החיבור בין הדוד לרעייה.

מי שזוכר את התקופה הזו של יום שחרור ירושלים, זוכר דבר מעניין שקרה באותם הימים. דברים שמורים מצד אחד על סגולת האחדות שיש בירושלים ויחד עם זה על סגולה לעורר בעיות שיש בירושלים.

סגולת האחדות – ביום העצמאות שלפני מלחמת ששה הימים, קרו שלושה מאורעות באותן שעות:

1. היה פסטיבל הזמר העברי או משהו כזה, בבנייני האומה. היתה אימה גדולה. הרגישו סכנה בגבולות. אבל בכל זאת התקיים הפסטיבל הזה. אף אחד לא זוכר את השיר שזכה ומה היו השירים שהוצגו שם, אבל היה קטע ביניים כדי שהקהל לא ישתעמם. זו היתה הזמרת שולי נתן שעם הגיטרה שלה שרה את "ירושלים של זהב" וזה מה שכולם זכרו וזה עשה רושם אדיר בלבבות – געגועים לירושלים שאחרי 19 שנה [מאז הקמת המדינה] אנשים כבר התחילו להשלים עם כך שירושלים לא בידינו, שאנחנו מדינה קטנה עם גבולות קטנים ופתאום איזה שיר מעורר את הגעגועים לירושלים.
2. באותו זמן, נשיא מצריים נאצר, הכניס את הכוחות שלו לסיני והפר בכך את הסכם הפרדת הכוחות. שהרי רק לאו"ם היה מותר מאז 1956 להכניס את כוחותיו לסיני ופתאום נאצר הכניס את כוחותיו.
3. באותו ערב ממש, בישיבת מרכז הרב, הרצי"ה קוק נשא דברים נפלאים ונרגשים ברוח הקודש ממש ואמר "ואיפה שכם שלנו? ואיפה יריחו שלנו? ואיפה חברון שלנו? ואיפה עבר הירדן שלנו? הנשכחם?".

ובאמת כאשר לאחר מס' שבועות נכבשו כל המקומות האלה, שאלו את הרב איך כבודו ידע לדבר על שכם, ירושלים וחברון? ענה "נדברתי לבד". כלומר רוח הקודש במילים אחרות.

אז זה אומר שכאשר יש שינוי שמתחולל בתוך ההווייה, הוא מתחולל בכל התחומים. בגיטרה של שולי נתן, במיקרופון של הרצי"ה ובהחלטות של אותו רשע במצריים. זה הולך ביחד. משהו זז. משהו משתנה.

הקלטה מפסטיבל הזמר התשכ"ז. יותר מהשיר עצמו, מעניין לשמוע איך הוצג השיר בתחילת ההקלטה.

באותו ערב הרצי"ה זצ"ל אמר – השנה אנחנו זוכים לשיברון עול הגויים מעל צווארנו. הכיצד? באותה שנה ממשלת ישראל החליטה שהיא עושה מצעד צבאי בירושלים. לפי הסכמי שביתת הנשק, היה אסור להכניס כח צבאי גדול לתוך ירושלים. ממשלת ישראל צפצפה על כך, היתה מחאה של האו"ם והדיפלומטים הזרים וכאות מחאה הם החליטו שהם לא משתתפים במצעד הזה. אז הרצי"ה אמר – ברוך השם, השנה אנחנו בלי המחותנים הגויים.

מעניין שירושלים מסוגלת לעשות דברים. לפני מספר שנים היתה ועידת קמפ דיוויד השניה שנכשלה. שם מכרו את ארץ ישראל. מעניין שבאותה ועידה התחילו הצעות רציניות כיצד למכור את הכל. נתקעו בנושא הר הבית. היתה אפילו הצעה לחלק את הר הבית ל-3. חלק לערבים, חלק ליהודים וחלק ריק – של אלוהים. ובסוף זה התפוצץ. יועצי ראש הממשלה אמרו לרוה"מ שהוא לא יכול לעשות את זה, שהוא לא יודע במה הוא פוגע. לא התכוונו למשהו מיסטי – פשוט פגיעה בציפור הנפש של האומה הישראלית. ובגלל זה לא נחתם ההסכם. כלומר יש לירושלים משהו שהוא מעבר להכרה הרציונלית שהוא בראשיתי אצלנו ושאי אפשר להינתק ממנו.

בהקשר הזה, יש לציין שבמלחמת ששת הימים היתה בעיה – היה דיון בקבינט האם לכבוש את העיר העתיקה או לא. אמרו בממשלה – זו הזדמנות היסטורית לחזור לירושלים. נציגי המפלגה הדתית היחידה שהיתה אז אמרו – לא לכבוש. הם פחדו מהמשמעות, שזה יתבע שינוי זהות. אבל אף על פי כן הקב"ה פועל גם נגד הנהגה דתית.

צריך להבין מה עשתה ירושלים לזהות היהודית – איך נראתה מדינת ישראל לפני מלחמת ששת הימים ואיך נראתה לאחריה. לפני ששת הימים – מדינת ישראל ישבה בשפלה (עיקר השליטה בין אשקלון לנהריה עם פרוזדור קטן לכיוון ירושלים) ומאז מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל יושבת בהר (עזה, סיני, שומרון, יהודה, בקעת הירדן, הגולן). זה השינוי הטופוגרפי הגלוי.

בתקופה הקדומה עיקר ההיסטוריה התנ"כית התרחשה דווקא בהר ולא בשפלה. בשפלה ישבו הפלישתים וגויים אחרים. כלומר, כל עוד לא היתה מלחמת ששת הימים, יכולנו לחשוב שאנחנו אירופאים פליטים שמצאו לעצמם פיסת חול במזה"ת שבה אנחנו לא מפריעים יותר מדי. כלומר אנחנו לא חלק אינטגרלי של המזה"ת. אנחנו אירופאים שנרדפו על ידי אירופאים אחרים וחיפשו מקלט. ובמצב כזה אנחנו צריכים לא להפריע יותר מדי. ההצדקה המוסרית לקיום מדינה מוסרית כזו היתה – אתם הגויים רדפתם אותנו ולכן מגיע לנו להשתחרר מכם. בזמנו אלו היו הבריטים אבל בעצם היתה לנו מלחמה עם בני אדום, בני עשיו. הם לא רצו לתת לנו את הארץ, נלחמנו בהם, גירשנו אותם ועכשיו יש לנו מדינה. בעצם הדין וחשבון שלנו היה כלפי בריטניה, אירופה. חיכינו להכרה מארה"ב וברית המועצות.

אבל כאשר כבשנו במלחמת ששת הימים, גילינו אויב חדש – ישמעאל. והשאלה אם עם ישראל מוכן לראות את עצמו מתמודד עם ישמעאל ולא רק עם עשיו. כלומר האם עם ישראל מוכן להכיר בכך שהוא שייך לנוף של המזה"ת? ואז קמו הגזענים ואמרו שהם לא רוצים לראות את הערבים.

יש שני סוגי גזענות. האחת אומרת אנחנו לא רוצים את הערבים פה, אלא שיהיו שם. השניה אומרת אנחנו לא רוצים את הערבים פה, אנחנו רוצים להיות שם. כלומר יש מין סירוב להיפגש עם הנוף האנושי של המזה"ת למרות שאתה חלק ממנו. כלומר במלחמת ששת הימים הסתבר לנו שאנחנו אסייתים ומאז כל הוויכוחים במדינה סובבים סביב השאלה – האם אנחנו אירופאים או אסייתיים? האם אנחנו שייכים לתל-אביב או לירושלים? אבל עובדה שאנחנו שולטים בירושלים והיא לא נותנת לנו לעזוב אותה. ובכלל כך מתבררת הזהות שלנו. לא ניתן לברר זהות בבית מדרש ממוזג ברמת השרון, אלא מתוך האינטרקציה העובדתית עם אוכלוסיה, עם גבעות, עם הרים, עם חיי צבא, עם מרחב אווירי – זה האופן בו זהות מתבררת.

כך שירושלים היא גורם של אחדות אבל גם גורם של ויכוחים בין היהודים. על מה כל היהודים מסכימים לכאורה? על מדינה. אבל ברגע שזה מיסטי מדי – מתחילות הבעיות. בימי יהושע כבשנו את ארץ ישראל אבל לא ירושלים. רק בימי דוד הגענו לירושלים. בימי בית שני זה היה הפוך. בימי עזרא התיישבו בירושלים ורק אח"כ כבשנו את הארץ עם החשמונאים. מה עשה הקב"ה בדור שלנו? נתן לנו חצי מהארץ וחצי מירושלים.

בספר "צדיק יסוד עולם" שכתב האר"י (אחד היחידים שהאר"י עצמו כתב). זהו ספר קטן על מגילת רות. שם הוא כותב משהו מאד מעניין – "ליני הלילה והיה בבוקר אם יגאלך טוב, יגאל, ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנוכי חי ה', שכבי עד הבוקר". אלו דברים שאמר בועז לרות. כלומר הוא מוכן לגאול את רות ואת השדה אבל יש מישהו שקודם לו. בינתיים "שכבי עד הבוקר"… "ותשכב מרגלותיו עד בוקר ותקום בטרם יכיר איש את רעהו ויאמר אל יוודא כי באה האישה הגורן. ויאמר הבי המטפחת אשר עלייך ואחזי בך ותאחוז בה וימוד שש שעורים וישת עליה ויבוא העירה". אלו דברים שנראים פשוטים, אך האר"י רואה פה רמזים.

מה זה קודם כל "אם יגאלך טוב יגאל"? הרי אפשר להיגאל ע"י תורה ומעשים טובים. זכו – אחישנה, לא זכו – בעיתה. יגאלך טוב זה בבחינת "אחישנה". "אם לא יחפוץ לגאלך", כלומר אם ישראל לא עשו תשובה "וגאלתיך אנוכי חי ה'". מה זה "חי ה'"? אומר האר"י כך: "חי ה' – חי הוא בסוד יסוד. ה' הוא תפארת. ויש בכאן רמז גדול שלא ניתן לכתוב באשר שנוגע אל זמן הגאולה". זאת אומרת זמן הגאולה הוא יסוד שבתפארת וזהו יום העצמאות.

"ותשכב מרגלותיו – הוא מבואר ותקם בטרם: כאן רמז לה שתהיה לשכינה עליה בטרם יכיר איש את רעהו קודם שיעשו ישראל תשובה". זאת אומרת, אל תחשוב שהגאולה תלויה בזה שעם ישראל יעשו תשובה אלא עוד בטרם יעשו תשובה, תהיה עליה לשכינה. או קודם שיכירו את המשיח. או פירושו קודם שיכיר איש את היסוד, את רעהו וכו'."

"וימד שש שעורים וישת עליה ויבוא העירה" – מה זה העירה? זו ירושלים. כלומר יש קשר בין מדידת שש שעורים לבין הביאה אל העיר. כנראה קשר כלשהו בין המספר 6 לירושלים. היום אנחנו יודעים שזו מלחמת ששת הימים. אז האר"י אומר שזה כבר רמוז בשישה שעורים. האמת שאם אנחנו מסתכלים במה שהגמרא אומרת על הפסוק הזה, הדברים מתבררים פי כמה וכמה. הגמרא שואלת – מה זאת אומרת שהוא נתן לה שש שעורים? האם אלו שש גרעינים? וכי דרכו של בועז לתת שש גרעיני שעורים? זה מה שיש לו לתת? אלא מה תגיד? שש סאים? וכי דרכה של רות לשאת שש סאים? זה כבד מדי. אלא אומרת הגמרא באמת הוא נתן לה שש גרעינים אלא שהוא רצה לרמוז לה רמז – שעתידין לצאת ממנה שישה צדיקים שכל אחד מתברך בשש-שש ברכות. ומי ששת הצדיקים? דוד, דניאל, חנניה, מישאל, עזריה והמשיח. אלה שישה סוגי הצדיקים שעתידים לצאת מרות וכל אחד מתברך בשש-שש ברכות. למשל במשיח כתוב "רוח חוכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'" – סה"כ שישה.

מדוע שישה אופנים של צדיקים?
יש צדיק כמו דוד שעניינו להביא את המלכות. יש צדיקים שעניינם להמשיך את נצח ישראל בגלות כמו דניאל. ואף כמו חנניה מישאל ועזריה שמוכנים להיכנס לכבשן האש ולהקריב את הנפש בשביל להמשיך את הגורל הישראלי. ומשיח שמשלים את הגאולה.

מדוע כל זה כלול בשש? הגמרא לא מסבירה. אבל אנחנו מכירים מספר כזה מהתורה. איפה זה מופיע לראשונה? ששת ימי הבריאה – "כי ששת ימים עשה ה'". כלומר יש בתהליך של הבריאה, של התהוות יום השבת, שצריך לעבור דרך שישה ימים. יש מצבים בהם צריך לשחזר את הבריאה. למשל לפני שנכנסים לבית קדשי הקדשים, כתוב "שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישים כהן גדול ללשכת פלהדרין" וגם לפני שנכנסו אהרון ובניו לעבודה במשכן כתוב "ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים כי ביום השמיני ימלא את ידכם". כלומר יש מצבים שבהם צריך לחזור על כל ששת ימי הבריאה כשרוצים לעבור לשלב שמעבר לבריאה. הרי הכניסה לקודש הקודשים זה כבר בחינת היום השמיני, אחרית הימים. וגם כשהיתה חנוכת המשכן. יש תמיד שבעה ימים ורק אח"כ נכנסים למדרגה שמעל הטבע.

אז מה זה פה שממתינים שישה ימים כדי להיכנס לירושלים? פשוט, ירושלים זה עוד לא בית המקדש. ירושלים זה עדיין הקדושה של העולם הזה. בבחינת הארת השבת שבתוך היום השישי. ולכן היה צריך שישה ימים של מלחמה כדי להשלים את המהלך של ירושלים. והדברים האלה מפורשים בספר הזוהר, שם נאמר שכל אחד מאלפי שנות ההיסטוריה מכוון כנגד אחד מששת ימי בראשית. יש 6000 שנה של היסטוריה כנגד ששת ימי בראשית. והאלף השביעי כנגד יום השבת. אבל שבת לא נכנסת עם כניסת השבת אלא ניתן לחוש את קדושתה בתוספת שבת עוד לפני, כבר ביום שישי יש מרחב של זמן שבו אנחנו מריחים את הריח של השבת. כבר הסירים על הפלטות. אומר הזוהר – ממתי זה יהיה? זה יהיה מערב שבת. 'ערב' בגימטריא 272. אומר הזוהר במשך 272 שנה לפני סוף האלף השישי, תתחיל שבת להיות מורגשת. זה יוצא שנת תשכ"ח. אומר הזוהר שנאמר "התשכח אישה עולה מרחם בן בטנה" ולכן אי אפשר היה שניכנס לשנת תשכ"ח מבלי שירושלים תהיה בידנו. לכן בתשכ"ז סידרה ההשגחה העליונה שנחזור לירושלים כדי שנתחיל לטעום מהריח הזה של השבת המתקרבת.

כתוב בגמרא וגם בזוהר שהקב"ה נשבע שהוא לא ייכנס לירושלים של מעלה עד שייכנסו ישראל לירושלים של מטה. איפה ירושלים של מטה? ירושלים ממש. מתי נכנסו ישראל אליה? במלחמת ששת הימים. ומה זה ירושלים של מעלה? אמרו חכמי הקבלה – זה מאגר מיוחד של נשמות שהן יותר גבוהות מהנשמות הרגילות. וממתי נשמות כאלה מופיעות בעולם? מאז מלחמת ששת הימים. כך שאנחנו רואים אצל הדור שנולד אחרי מלחמת ששת הימים שמופיעים נשמות בעלות קליטה רוחנית אדירה בשיעור קומה שלא היה כמוהו לפני כן. לא כולם אבל יש בדור נשמות מיוחדות וזה קורה מאז מלחמת ששת הימים.

בסדר זה יפה אבל עוד לא באנו למצב של השלמת הכל. אז למה אנחנו עוד מצפים?
בשביל זה צריך להסתכל בדברי הנביאים. הנביא שדיבר על מלחמת ששת הימים הוא הנביא זכריה ככתוב [זכריה יד', א'-ב'] "הנה יום בא לה' וחולק שללך בקרבך. ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר ונשסו הבתים והנשים תישכבנה ויצא חצי העיר בגולה ויתר העם לא ייכרת מן העיר". אם כן הנביא אומר במפורש שיבוא יום ובו תהיה מלחמה שבה ייאספו כל הגויים ותוצאת המלחמה היא שירושלים תחולק. והוא לא סתם אומר את זה אלא "ויצא חצי העיר בגולה, ויתר העם לא ייכרת מן העיר". במקום להגיד "ויתר העיר". כלומר רואים שהעם יהיה בחצי העיר וחצי העיר השני יהיה בגולה. כמאמר השיר "העיר אשר בדד יושבת ובליבה חומה".

זה מלחמת תש"ח. אבל יש המשך לנבואה ובה הנביא מדבר על מלחמת ששת הימים (שם שם, ג'): " ויצא ה' ונלחם בגויים ההם כיום הילחמו ביום קרב. ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם…" זאת אומרת שכיבוש העיר ייעשה מאוגוסטה ויקטוריה מצד הר הזיתים, יורדים דרך הקידרון דרך שער האריות… כך הנביא אומר. הנביא טרח להגיד לנו פרט אחד מן המלחמה והוא שהכיבוש נעשה מהר הזיתים. למה זה חשוב שהכיבוש ייעשה דווקא משער האריות? לרב נריה יש חוברת שנקראת "ששת ימים עשה ה'" ושמה הוא מסביר שהשערים האחרים מבטאים את המחלוקת באומה. שהרי דרך השער החדש, שער ציון ושער יפו ניסו להיכנס בתש"ח האצ"ל, הלח"י וההגנה וזה לא הצליח. ומובן שזה לא הצליח, כי אם יש אצ"ל, לח"י והגנה, אז אין אחדות באומה לכן אי אפשר היה להיכנס ורק אחרי שהיתה ממשלת אחדות ראשונה בהיסטוריה היהודית ערב מלחמת ששת הימים, אז אפשר היה להיכנס דרך שער אחד וזה השער המזרחי. ואני מוסיף למה שער המזרחי? כי שער המזרח זה מקום בו אין יישוב בני אדם אלא רק בתי קברות ושם אין מחלוקות.

יש המשך לפסוק. והוא מתסכל אותנו, שהרי הוא לא התקיים: "…ונבקע הר הזיתים מחצייו מזרחה וימה גיא גדולה מאוד ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה" וזה לא התרחש עדיין. סימן שזה עתיד להתרחש. הנביא מסתכל ממרחק של אלפי שנים, והוא רואה הרבה מאורעות אחד אחרי השני, הוא ראה חלוקת ירושלים, הוא ראה מלחמת ששת הימים ואנחנו ממתינים לשלב הבא – שייבקע הר הזיתים.

למה זה כל כך חשוב שהר הזיתים ייבקע? שלא ייבקע!
הר הזיתים גבוה יותר מהמקדש. הוא מהווה מין מסך בין המקדש לבין מדבר יהודה. אם תורידו את הר הזיתים אתם תראו את הרי מואב. את השיטים. כמו שנאמר [יואל ד', יח'] "ומעיין מבית ה' יצא והשקה את נחל השיטים". כלומר בימינו הר הזיתים מונע ממקום המקדש לראות את השיטים. המקדש הוא המקום הגבוה בעולם מבחינה רוחנית ומוסרית, בעוד השיטים זה המקום הנמוך בעולם מבחינה רוחנית ומוסרית, 400 מ' מתחת לפני הים, שם זה מקום הזנות המדיינית "וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות" וזה גם מקום סדום ועמורה. זה המקום הנמוך. העניין הוא שיש קושי להכיל באותה נפש את המבט על הקודש היותר עליון ועל מקור הנמיכות היותר גדול. אבל כאשר אנחנו מתעצמים אנחנו מרוממים את התכנים היותר נפולים כלומר בא זמן שבו יש עוצמה מקדשית שמסוגלת להעלות את כל הנפולים ככתוב "מצאתי דוד עבדי". סימן שהוא היה אבוד. אומר המדרש "מצאתיו בסדום". הוא היה שם, בתוך סדום בעומק הטומאה – שם היתה נשמת דוד המלך, דרך לוט ובנותיו שמשם יצא מואב וממואב רות המואביה ועם בועז יצא דוד והמשיח. בנתיים אנחנו מוכרחים לעשות הפרדה. הר הזיתים מפריד. אבל מגיע זמן ובו נבקע הר הזיתים וכל המחיצות נופלות. ואז במקום שאנחנו ניטמא מהמפגש עם סדום, אנחנו מרוממים ומתקנים ומעלים אותו. כמו שכתוב ביחזקאל "ושבתי את שבות סדום ביום ההוא" [מצאתי את הפסוק ביחזקאל טז' נג': "ושבתי את שביתהן את שבות סדום ובנותיה ואת שבות שמרון ובנותיה ושבות שביתיך בתוכהנה"].

אז איך עושים את זה? איך עושים את העבודה הזו של עליית הנפולים? פשוט מאד. צריך להתעסק בעבודה של העלאה. איך מעלים? להעלות את הטומאה ישירות זה מאד קשה, אבל את החול אפשר. אחדות הקודש והחול. זאת המשימה התרבותית של מדינת ישראל. בעלי הקודש צריכים לפתח תודעה מספיק עליונה כדי לדעת שמשימתם איננה לשמר את הקודש מאחורי חומה. מאחורי איזה הר הזיתים. אלא הם צריכים לפרוץ את החומה ולדעת לאחד את הקודש עם החול. שאם לא כן תישאל השאלה בשביל מה נתן לנו הקב"ה מדינה? יכל לתת לנו בית מדרש של 100 מ' על 100 מ'. זה מספיק כדי להכניס שמה את כל הישיבות שבעולם במקום מוגן וממוזג. כנראה שיש לנו משימה של העלאת התרבות, העלאת החול, העלאת הכלכלה, העלאת החקלאות, העלאת השלטון וכו'…

ברגע שמגיעים לדבר הזה, אנחנו עוברים ממצב שאנחנו פועלים כלפי עצמנו למצב בו אנחנו פועלים כלפי חוץ. הרי נאמר בנביא "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון…". מה זה "עלי לך"? לעצמך. "הר" נוטריקון ה' באייר. ובאמת בה' באייר אנחנו דאגנו לעצמנו כמו שאמר בן גוריון "מה שחשוב זה לא מה שיאמרו הגויים, אלא מה שיעשו היהודים". זה "עלי לך מבשרת ציון". והמשך הפסוק "הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים". בכח זה כ"ח באייר. קולך – זה אומר שיש לך מה לומר לאחרים. מבשרת ירושלים – כלומר בירושלים מתחילה המשימה האוניברסלית של האומה. וכאן צריך באמת להבין מה קורה כאן.

יש בספר בראשית שתי בריתות שניתנו על ארץ ישראל. בפרק טו' ובפרק יז'. בפרק יז' נאמר שם על ברית המילה. יש קשר בין ברית המילה לארץ ישראל. הקב"ה אומר לאברהם – תעשה ברית מילה ואז אתן לך את הארץ. איזו ארץ? את ארץ כנען. איפה זה ארץ כנען? בפרשת מסעי זה החלק שבין הירדן לבין הים. לעומת זאת בפרק טו' יש ברית בין הביתרים ושם נאמר "מנהר מצרים עד נהר פרת". זה שני עברי הירדן. אז יש שתי בריתות. יש ברית על ארץ קטנה ויש ברית על ארץ גדולה .

מה ההבדל?
כשהברית היא מכח ברית המילה, זה משהו שהוא פנימי ליהודים. היהודים עושים ברית מילה, הגויים לא. זה משהו שהוא מיוחד לנו. זו משימה שאינה אוניברסלית. זו קדושה פנימית. אבל מנהר מצרים עד נהר פרת זה כבר מקיף מסר אוניברסלי, מדיני. במלחמת ששת הימים כבשנו את שכם שלנו, יריחו שלנו, בקעת הירדן שלנו, חברון שלנו… ומה עם עבר הירדן? הרי הרב צבי יהודה אמר גם "ואיפה עבר הירדן שלנו?". כשבנו קצת. צ'ופצ'יק קטן, בגולן. ההשגחה רצתה לרמוז לנו שמלחמת ששת הימים זו ההתחלה של פניה אל אומות העולם. ובאמת מעניין שהגולן נכבש ביום האחרון של מלחמת ששת הימים. כלומר, בהתחלה צריך לחזור אל הבריאות שלנו. אבל תפתח חלון, תשקיף אל עבר המסר האוניברסלי וזה מתחיל בזה שקצת כובשים את עבר הירדן. אח"כ זה יבוא יותר ויותר.

איך מגיעים להכרה שצריך מסר אוניברסלי?
ע"י התפתחות של כוחות קוסמופוליטיים בתוך האומה. עצם זה שהיום היהודים מעוניינים למצוא חן בעיני העולם. אז עושים את זה באופן מטופש, אבל זה ההתחלה של ההרגשה שיש לנו אחריות כלפי התרבות הכלל אנושית וזה בעצם ראשית המימוש של המסרים שעולים ממלחמת ששת הימים, עד כדי כך שנצא בסוף מן הגבולות שלנו ונפסיק למדוד את עצמנו כפי שכתוב בספר זכריה, כשהנביא רואה מלאך שבא למדוד את ירושלים, לדעת כמה אורכה וכמה רוחבה ואומר הקב"ה למלאך – אל תמדוד! "פרזות תשב ירושלים מרוב יושב ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה" [זכריה ב' ח'-ט': " וַיֹּאמֶר אֵלָו רֻץ דַּבֵּר אֶל הַנַּעַר הַלָּז לֵאמֹר פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלַ‍ִם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ. וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְהוָה חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ"]. במהרה בימינו אמן.

לשיעורים נוספים בנושא יום ירושלים