מי הם אנשי טו בשבט ומה הקשר לגאולה?

את סיכום השיעור הזה העלה יוסף שלמה לקבוצת הפייסבוק "תלמידי הרב אורי שרקי". זהו סיכום של שיעור מס' 25 בסדרת מחשבת ישראל (שנת התשע"א) של הרב שרקי במכון מאיר בשם "מי הם אנשי טו בשבט ומה הקשר לגאולה?". לנוחותכם צירפתי גם את השיעור בוידאו.

למנהג נטיעת עצים אין מקור קדמון. הראשון שהחל בכך היה הרב ד"ר זאב יעבץ ממקוה ישראל במאה ה-19, מתוך ציונות לחזק את האחיזה בארץ ישראל. מבחינה בוטנית תקופה זו כלל אינה מתאימה לנטיעות, ובכלל המקור של טו בשבט כראש השנה לאילן הוא למעשה מתיחס לפירות האילן ,שלכך יש השלכות ודינים מצד תרומות ומעשרות ונטע רבעי ולא לנטיעה עצמה. לעומת טו בשבט, ראש השנה לנטיעות נקבע בראש השנה, א תשרי, כפי שמובא במסכת ראש השנה, פרק א,א:

ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול, ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בתשרי. באחד בתשרי, ראש השנה לשנים לשמיטים וליובלות, ולנטיעה ולירקות. באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה עשר בו.

חשיבותו של ראש השנה לנטיעה מתייחס לדיני ערלה. אלו הן שלוש שנים בהם אסור לאכול מפירות האילן. ולכן כאשר מגיע א תשרי תחל שנה שניה לנטיעה. אמנם על מנת שתחשב השנה הראשונה למנין ערלה לא מספיק לנטוע מספר ימים קודם ראש השנה אלא לפחות 44 יום קודם לכן, כלומר בטו באב. מפני שזה הזמן הנדרש לקליטת השורשים באדמה. 44 יום לפני ראש השנה יוצא בטו באב, ולכן זו הסיבה שבפועל מתבצעות נטיעות רבות טרם טו באב, על מנת שתעלה נטיעה זו במנין שנות הערלה.

מתי נברא העולם? דעת ר' אליעזר בתשרי ודעת ר' יהושע בניסן. מפרשים מסבירים שהמדובר בבריאת האדם הראשון לכן אם נרצה לדעת את תחילת הבריאה נחסיר ששה ימי הבריאה ונקבל לדעת ר' אליעזר כה באלול ולפי ר' יהושוע כה באדר. כלל בידינו, 40 יום לפני יצירת הולד יוצאת בת קול ומכרזת בת פלוני לפלוני. ומתי יוצא 40 יום לפני יצירת העולם? או בטו באב לשיטת ר' אליעזר או בטו בשבט לשיטתו של ר' יהושוע. מכאן ניתן להסביר את המנהג הקדום מדוע בטו באב יצאו בנות ישראל לחולל בכרמים והבחורים היו מגיעים לבחור את נשותיהם. כי זה הזמן בו מכרזת בת קול בת פלוני לפלוני. עמ"י בזמן הגאולה רוצה להכריע כדעת ר' יהושוע ולכן נוטע עצים בטו בשבט. זהו כנראה הסוד הפנימי של העתקת הנטיעה מטו באב לטו בשבט.

כתוב בתורה שצריך להדבק בקדוש ברוך הוא, שנאמר: "אֶת־יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א אֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּב֣וֹ תִדְבָּ֔ק וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ׃" (פרשת מטות, דברים י,כ). נשאלת השאלה איך ניתן לדבוק בשכינה? שהרי "אש אוכלה הוא". מצאנו בחז"ל שלוש תשובות:

1. לדבוק בתלמידי חכמים. שהם בעצמם אש הדבקים בקדוש ברוך הוא.
2. לדבוק במידותיו. מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'.
3. במדרש ויקרא רבה כתוב על הפסוק "כי תבואו אל הארץ ונטעתם" (ויקרא, יט כג) שזו גם דבקות בקב"ה, מכיוון מה הוא נטע עצים אף אתה נוטע עצים. (עצי פרי ולא סרק).

מנהג אכילת פירות בטו בשבט, שמקורו באשכנז אצל תלמידי ר' יהודה החסיד, וכנראה יש לו יסוד קדמון יותר כי נמצא פיוט של לפני כ-1000 שנה שנכתב על ידי ר' יהודה בין שמואל הלוי, מחכמי ארץ ישראל, נוסח עמידה מיוחד הכולל פיוטים שהוכנסו בתוך תפילת העמידה.

לכאורה קביעת חג על פירות אינו ראוי מכיוון שכל הצרות שלנו החלו מאכילת פרי. אכילת עץ הדעת. אז איך אפשר לחגוג סביב נושא אכילת פירות? צריך להבין שאכילת פירות אינה דבר מגונה ואף לא אכילת פרי עץ הדעת. שהרי הדבר הראשון שנאמר לאדם הוא לאכול פירות, נאמר הדבר בלשון צווי "וַיְצַו֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃" (בראשית ב טז). האם עץ הדעת כלול ב"כל עץ הגן"? כן. רק בפסוק שלאחר מכן מובא איסור אכילה מפרי עץ הדעת: "וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכׇלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃" (בראשית ב יז). יש לנו סתירה בין הפסוקים. בהתחלה מצות עשה לאכול ובשני מצות לא תעשה – שלא לאכול מעץ הדעת. כלל בהלכה הוא כאשר מצות עשה סותרת מצות לא תעשה, מצות עשה דוחה לא תעשה. אם כן מה היה אמור לעשות האדם הראשון? לאכול! אז מדוע נענש? אין פה שום עברה. אלא נשים לב כי בלא תעשה יש תוספת, הגבלה, התניה: "..כי ביום אכלך ממנו מות תמות", כלומר: כל זמן שהאכילה מביאה לך מות, אל תאכל. אבל אתה מצווה לאכול? אם כן אתה מצווה למצוא תחבולה כיצד לאכול מבלי למות. הפתרון לקחת תרופה נגד מות ואז תאכל מעץ הדעת. כלומר היה עליו להקדים אכילת עץ החיים לעץ הדעת. יוצא שחטאו של האדם הראשון אינו על אכילת עץ הדעת, אלא על שלא הקדים את אכילת עץ החיים. הוא הקדים את הדעת, הידיעות ללא מבוע פנימי של החיים. יוצא איפה שעליו לעבור תיקון – למות. ומדוע נאסר לאכול מעץ החיים לאחר מכן? כותב ר' חיים מוולוז'ין, בעל 'הנפש החיים' כי אכילה מעץ החיים הייתה מעניקה לו חיי נצח אז היה נשאר עם החטא ללא תיקון לעולם וכדי להצילו מכך עליו לעבור תיקון שהוא המוות, כלומר לרדת לעולם הזה – שפה הוא קודם אוכל מעץ החיים ואח"כ מעץ הדעת ואז חי לעולם עם הדעת ועם החיים. עץ החיים זה התוכן הפנימי של האדם, מבוע החיים הערכי. עץ החיים היא התורה כפי שכתוב במשלי (ג יח): "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".

מתי התרחש הסיפור של אכילת עץ הדעת בשנה? ביום בו נברא, א' בתשרי, ובעקבות כך נידון ומת. ובמקביל אנו בראש השנה נידונים ומתים. מה הכוונה מתים? עשרת ימי תשובה בהם אנו עסוקים בחשבון פנימי וממעטים את היחס שלנו אל החיים. וביום הכיפורים אנחנו מקבלים במתנה את עץ החיים – קבלת התורה, הוא היום בו ניתנה התורה, כאשר משה הוריד את הלוחות השניים.

ולאחר קבלת התורה ביום הכיפורים, אפשר להתיר את אכילת עץ הדעת.

מהו עץ הדעת? ארבע דעות בחז"ל, והצד השווה בינהן הוא שזה אינו עץ תפוחים, כמו שמחזיקה הדעה הנוצרית. הסיבה שהנוצרים סוברים שזה תפוח היא שעל פי הקבלה השכינה מכונה כ"חקל תפוחין קדישין" ("שדה תפוחים קדושים") ולכן חשבו שיש שייכות בין התפוח לעץ הדעת רק לא ידעו להסביר את זה. וכינוי השכינה כשדה תפוחים הוא המקור הפנימי לסיבה שבה אנו אוכלים תפוחים בראש השנה.

אז מה היה עץ פרי הדעת? חיטה, תאנה, גפן, אתרוג. האמת שאף אחת מהן אינה תשובה נכונה מכיוון שמדובר בעולם רוחני אך דעות אלו בחז"ל מקבילות בעולמנו אנו לפירות אלו. יש שאומר חיטה – איך בכלל חיטה נחשבת כעץ? אמנם מובא בגמרא כי עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, כלומר נלקט לחם ובגדים ישירות מהעץ. יש שאומרים גפן ותאנה, אך הדעה המרכזית בחז"ל שפרי עץ הדעת הוא האתרוג. שבין תכונותיו שטעם העץ כטעם הפרי.

חוה החליטה שהאיסור אינו רק על אכילת פרי עץ הדעת אלא גם על נגיעה בו. חוה גזרה גזירה דרבנן. וצדקה בכך שהרי אם אסור לאכול למה לגעת? ישנה גמרא מפורשת בראש השנה (טו א) לענין האתרוג שאומרת "אתרוג קשיא ליה ידא" – כלומר שנגיעת היד מקלקלת אותו וכך יאמרו מגדלי האתרוגים שאסור לגעת באתרוג, זה עלול לקלקל ולהפסיד את האתרוג.

אדם הראשון אכל מעץ הדעת בראש השנה, מת, עשרת ימי תשובה ואז בכיפור אוכל מעץ החיים. מכאן ואילך מתירים את האיסורים על עץ הדעת. האיסור הראשון שיש להתיר הוא איסור הנגיעה, לכן מיד אחרי כיפור מגיע חג סוכות שבו המצוה לגעת, לאחוז באתרוג בזמן נטילת הלולב ובכך לבטל את האיסור שחוה גזרה. – "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג מ). אבל לגבי עץ החיים, לוקח זמן להפנים אותו לכן זה מגיע בהדרגה. מתי אוכלים את האתרוג? במשנה בסוכות מובא שהילדים נוגסים באתרוג בשביעי של סוכות, כלומר בהושענא רבא. למה לילדים? מכיוון שאין להם חטא קל להם להפנים את עץ הדעת. אבל למבוגרים המנהג לאכול את האתרוג רק בטו בשבט ע"י הכנת ריבת אתרוגים שהוא הזמן של תיקון חטא אכילת עץ הדעת ואפילו קיים מנהג קדמון בשם חסידי אשכנז להתפלל בטו בשבט שיזדמן לו אתרוג יפה בסוכות. מדוע זה הזמן של תיקון החטא? שהרי בין סוכות לטו בשבט לא קורה כלום מבחינה חקלאית זו תקופה בה הגשם יורד ואין עובדים את האדמה, אלא בתקופה זו נכנס האדם אל ביתו ומתרכז בלימוד התורה, כלומר באכילת עץ החיים.

נחלקו בית שמאי ובית הלל האם חל טו בשבט בא שבט או בטו בשבט. מפני שב"ש מסתכלים על כך שהלשד (תמצית, מיץ) של האילנות החל לעלות בתוך ענפי העץ בעקבות גשמי השנה החדשה. לעומתם אומרים ב"ה שחיצונית לא רואים כלום אלא רק כשבועיים לאחר מכן כשהלשד יתן את אותותיו בחוץ. כלומר שב"ש רואה את הפוטנציאל וב"ה את המציאות.

הגמרא בר"ה מספרת על מעשה בר' עקיבא שליקט אתרוג בא בשבט. למה בא בשבט? שסבר כב"ש. ויש אומרים שלא יתכן שנהג כב"ש לכן בכלל ליקט בטו בשבט. ומדוע ר' עקיבא נדרש ללקט אתרוג? כנראה להראות לתלמידיו שזהו התיקון על חטא האדם הראשון.

יוצא לפי זה שאנחנו למעשה בחג המקביל לראש השנה ואז יש לנו שלוש מערכות של הטהרות: בתוך היום יש לנו לילה ויום, בשנה יש לנו חורף וקיץ ובתוך ההסטוריה יש לנו גלות וגאולה. שלוש מדרגות. תמיד נשאלת השאלה מתי מסתיים הלילה? מתי מסתיים החורף? ומתי מסתימת הגאולה.

מתי מסתיים הלילה?

א. בעלות השחר, אמנם חשוך מאד אבל רואים מעט אור.
ב. בזריחה – בזמן שמופיעה השמש.
ג. על פי המקובלים בחצות הלילה כבר מתחיל יום חדש. בחוץ חושך מצרים, חושך גמור והם קמים לתיקון חצות. איך? זה הרגע שעיקר הלילה עבר, כדור הארץ נוטה אל האור. מתקרבים אל האור, אמנם לא רואים אותו אבל מרגישים. אפילו פוסקים לברך ברכות השחר. וכי השחר כאן?

לעיל אלו דרגות של רגישות.

מתי מסתיים החורף?

א. יש מי שאומר כאשר רואים תחילת פריחה בשקדיות, נגמר החורף.
ב. יש שעונים להם: וכי אינך רואה שקר וגשום עדיין? חכה לפורים…לאביב
ג. חכה לפסח.. שיתחמם

גם פה יש הבחנה מאד מעניינת. מתי יצאו בנ"י ממצרים? "בעצם היום הזה יצאו בני ישראל מארץ מצרים" כלומר ביום, עם הזריחה. לעומת זאת, בפורים, אסתר, חז"ל אמרו:" למנצח על אילת השחר" – נמשלה אסתר לאילת השחר, לכן זה המזמור אותו אנו קרואים בפורים – כלומר פורים הוא השחר. וטו בשבט? מקביל לחצות.

מעניין עוד לראות שפסח הוא חג מהתורה, פורים מדרבנן וטו בשבט מנהג. ככל שדבר יותר בולט – חיובו יותר גדול. ככל שהדבר דורש יותר עדינות ורגישות חיובו ההלכתי קטן יותר, אבל דוקא יש לו מעלה גדולה יותר שמראה שהאדם כבר מבחין את התהליך החדש, וזה מסביר למה דוקא המקובלים הם אלו שחגגו את ט"ו בשבט.

ומתי מסתיימת הגלות? שהיא החשכה הגדולה של עם ישראל?
מי שיודע לראות אומר כמו רבי אבא בגמרא על הפסוק ביחזקאל (לו,ח): "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" – אמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה. כלומר ברגע שתהיה תחיה חקלאית בארץ ישראל ויהיו פירות בעצים אתה יודע שהסתיימה הגלות. ולכן במאה ה-19 כאשר התחילו המושבות החדשות – מקוה ישראל, ראש פינה, פתח תקוה, חדרה וכדומה, אז כמה מגדולי ישראל אמרו הגיע הזמן, הקץ המגולה הגיע (חובבי ציון למשל). אנשים אלו הם אנשי טו בשבט.

יש שאמרו שאינם משוכנעים בכך שזו הגאולה ויש לחכות. נראה אם עברנו את השואה. כאשר עברו את השואה הצטרפו גם אלו להבנה של עצם הגאולה. אלו הם אנשי פורים. שהרי גם בפורים היתה שואה, שואה שנמנעה. שהצלחנו להמלט ממנה.

ויש שאומר עד שלא קמה מדינת ישראל אני לא רואה את הגאולה. אחר רק כאשר דה-פקטו נראה יציאה מגלות לגאולה. אלו הם אנשי פסח. אם כך אנו רואים שהתחלת היציאה מחשכת הגלות וההסתגרות זה בטו בשבט.

למעשה יש כאן פיוס בין הקודש לחול. החול מאיים, והקודש ברגע שמופנם כראוי מתפייס עם החול. הפיוס הוא הדרגתי ומתחילים עם פירות. למה פירות? מפני שבפרי האדם כמעט ואינו נוגע ביצורו, אלא הקב"ה מספק לך את הפרי בשלמותו. לעומת זה יש את היין שזה מעין פרי מפרי שמיוצר על ידי האדם. חכה עוד 30 יום – לא בטו בשבט אלא בטו באדר, בפורים ותשמח עם היין. אם הפנמת את זה אתה כבר מוכן לפנות אל קדושת אכילת הבשר, כפי שעושים בקורבן פסח. לפי העקרון שהקדושה מתקדמת כמו חצוצרה – טו-טו-טו. טו בשבט טו באדר טו בניסן.

רואים שלוקח הרבה זמן על מנת לקדש את החול, את החומר – שבט, אדר ניסן. שלושה חודשים. לעומת זה יש לנו תיקון העולם הרוחני שמתרחש הרבה יותר מהר, כטבעו של הרוח. במקביל לראש השנה לאילנות יש לנו בחודש תשרי ראש השנה לשנים שהוא א תשרי, במקביל לפורים יש לנו את יום הכיפורים בתשרי, כפי שידועה דרשתו של האר"י ז"ל ש"פורים כפורים" ובמקביל לחג הפסח יש לנו את חג הסוכות שזה למעשה אותו חג שמציין את יציאת מצרים. כלומר שלושת התיקונים נעשים בעולם הרוח בחודש אחד בעוד שבעולם החומר נדרשים לתיקון שלושה חודשים.

אם כן יש לנו שלושה חגים של תיקון העולם החומרי (טו בשבט, פורים ופסח) ושלושה חגים של תיקון העולם הרוחני (ראש השנה, יום כיפור וסוכות) ובין שתי המערכות שבין התיקון החומרי לתיקון הרוחני יש חג אחד המקשר בינהם והוא חג השבועות. חג השבועות שבו גם רבי אליעזר וגם רבי יהושוע מסכימים שב"עינן נמי לכם" (פסחים סח ב). נסביר: ישנה מחלוקת בין ר' אליעזר לר' יהושוע האם אפשר באותו חג לעסוק גם ברוח וגם בחומר. וגם ר' אליעזר שאומר "או לכם או לה'", מסכים לגבי שבועות. שבחג זה היתה נקודת המגע היחידה בהסטוריה בין העולם הרוחני לעולם הגשמי לרגע אחד ולכן זה החיבור בין שתי המערכות. במקביל לחג השבועות ישנו בתשרי את חג שמחת תורה.

לפי מסורת היהדות יש אל אחד – מונותאיזם. וכיון שהוא אחד יש הכרח שהוא יתגלה בכל. ואם אנו רואים שיש ניגודים בעולם, זה סותר את האחדות. אבל אם השם אחד, אז האמונה המונותאיסטית אומרת שכל הניגודים עשויים להפתר בעתיד. כלומר השאיפה היא איחוד המציאות. אם כך יש קושי עם מסורת אחרת של היהדות וזה שיש שני סוגי קדושה. עצם זה שיש שני סוגי קדושה זה יוצר קושי בנפש. איך שני סוגי קדושה? קדושה צריכה להיות אחת.

מהן שני סוגי הקדושה? האחת, מה שמכנה הרב קוק באורות הקודש בשם "הקודש הרגיל" – הקודש המתנגד לטבע. אתה רוצה להיות קדוש? תתגבר על הטבעיות. ויש קדושה אחרת, הקדושה שבטבע. קדושה זו היא גדולה יותר מהקדושה הרגילה שמעל הטבע, אלא שהיא נסתרת. כאשר אני רוצה להפגש עם הטבע תחילה ישנה סכנה שאני אפול לתוך הרע למרות שיש קדושה בטבע. וההדרכה של היהדות היתה במשך אלפי שנים לשים את הדגש יותר על הקדושה הרגילה, כלומר לקודש המתנגד לטבע. אך יחד עם זה יש שאיפה של פיוס בין שתי הקדושות. אומר הרב קוק בספרו אורות הקודש (חלק ב', הקודש הכללי פרק כג מלחמת הקודש והטבע) שבאחרית הימים הקדושה שבתוך הטבע תובעת את עלבונה ודורשת שיתנו לה מקום ולכן היא דוחפת אנשים למרוד בקודש הרגיל – וזו הסיבה הנסתרת של החילונות. החילונות האנטי דתית באה בשם דחיפה סמויה של הקדושה שבטבע להלחם בקודש שמעל הטבע. מי מהקדושות תנצח? אומר הרב קוק אף אחד לא ינצח, לא החילונות ולא הדתיים שנלחמים בחזרה ולא נותנים לטבע לעבור אלא מתמקדים רק בקודש הרגיל.

למה? מפני שכשהקודש נלחם בטבע הוא נלחם בטבע שלו וכשהטבע נלחם בקודש הוא נלחם בקודש שלו. לכן שניהם יכשלו. הרב קוק קושר את זה למדרש המובא בתנחומא, שלעתיד לבוא הקב"ה אוסף את הצדיקים לקרקס ומושיבם ביציע לראות את המאבק שמובא אל הזירה בין שתי חיות אמתניות: שור הבר מההרים ואת הלויתן ממעמקי הים, אשר ילחמו זה בזה וכל העולם ירעד. בסוף שור הבר ינשוך את הלויתן בגרונו והלויתן עם סנפירו ישחט את שור הבר ושניהם ימותו ביחד ואז ירדו הצדיקים ויאכלו מבשרם של שור הבר והלויתן.

אומר הרב קוק ששור הבר היא הקדושה שנגד הטבע שהרי הוא אוכל את העשב של אלף הרים ביום אחד ולעומתו הלויתן מיצג את הקדושה שבתוך הטבע. אז מי מנצח? הצדיקים. הצדיקים יאכלו את שניהם כלומר יפנימו את שני הקדושות יחד. מובא במקום אחר שלעתיד לבוא הקב"ה יבוא חשבון עם הרשעים על שצערו את הצדיקים הבינוניים. יוצא מכאן שאת הצדיקים הגדולים אין אפשרות לצער, הם אלה שיושבים ביציע ומבינים שכל המאבקים בין הקודש לחול היא מגמה אלוהית של התאחדות האורות.

ראשית הפיוס של הלויתן ושל שור הבר שנאכלים יחד – זה נעשה בטו בשבט.