ראש השנה ויום הכיפורים – ימים נוראים?

שיעור שהרב שרקי העביר, אור לכ"ו באלול ה'תשע"ח, במסגרת תוכנית "צעירים צעירות" – פרוייקט שהקימה קהילת "בית יהודה" (בנשיאות הרב שרקי) במטרה להכיר בין זוגות עתידיים במגזר הדתי לאומי.

לאחר הסרטון מובא התמלול של השיעור.

תמלול השיעור

ערב טוב ומבורך

אנחנו הולכים ומתקרבים לראש השנה. ראש השנה הוא חג. עולה השאלה, מה חוגגים? הרי יש לנו כלל גדול ביהדות שחגים תמיד מתרחשים מסביב למאורע לאומי, למשל פסח – עם ישראל יצא ממצרים, שבועות – עם ישראל קיבל את התורה, חנוכה – יצא מעבדות היוונים, יום העצמאות – יצא מעבדות הבריטים, פורים – הצלה, תמיד מדובר במאורעות משמעותיים לאומה כולה ולכן צריך לברר מהו הדבר שאנחנו מציינים בראש השנה והוא סיבת החג.

במיוחד יש להוסיף לשאלה את מה שמצוי בתפילות של ימים נוראים. בימים נוראים אנחנו מציינים שזה זכר ליציאת מצרים. נשאלת השאלה – מה התרחש ביציאת מצרים שמצדיק את חג ראש השנה. אבל ברור אם כן שיש תשובות לא נכונות לשאלה הזו. התשובה הראשונה שאני שומע כשאני שואל את הציבור מדוע יש ראש השנה אומרים לי בריאת העולם, ויש כמה חוכמולוגים שאומרים בריאת האדם, ונציין שהתשובות האלה הן לא נכונות. וזאת מסיבה פשוטה: ראשית כל יש כבר יום בלוח העברי שמציין את בריאת העולם והוא – יום השבת. יום השבת זה היום שהתורה נתנה לנו כדי לזכור שהעולם נברא. אז אם כך אין שום צורך ביום נוסף. נוסף על כך, אם אני שואל את עצמי מתי נברא העולם לפי המסורת היהודית אז אני רואה שיש מחלוקת בזה בין התנאים: ר' אליעזר אומר – בתשרי נברא העולם, ר' יהושע אומר – בניסן נברא העולם. אז אם כך אולי לפי ר' אליעזר אפשר לומר שראש השנה זה בא לציין את בריאת העולם אבל לפי ר' יהושע ודאי שלא, ובכ"ז אין לנו שום ספק שר' יהושע היה חוגג את ראש השנה; אם הייתי פוגש את ר' יהושע בראש השנה ושואל אותו למה הוא חוגג הוא לא היה עונה לי בגלל בריאת העולם, כי הוא לא חושב שבריאת העולם ביום הזה. אם כך, לא ייתכן שטעמו של חג יהיה דבר התלוי במחלוקת התנאים. אם כן, מהו המאורע שאותו אנו מציינים, גם לדעת ר' אליעזר וגם לדעת ר' יהושע בראש השנה? מה התרחש בראש השנה שמצדיק את החג?

תלמיד: יום הדין של אדם הראשון.

הרב: יש לי 2 קושיות על זה:

א. מה שקרה לאדם הראשון זה לא מה שקרה לעם ישראל, אנחנו מחפשים מאורע לאומי.

ב. דבר נוסף, בתפילות של ראש השנה אנחנו אומרים זכר ליציאת מצרים, מה לזה ולאדם הראשון?!

כמו כן כבר אמרנו, כל זה שזה היה יום דינו של אדם הראשון בנוי על שיטת ר' אליעזר שבתשרי נברא העולם אבל לפי דעת ר' יהושע זה בכלל לא היה יום הדין של אדם הראשון – א' בניסן זה היה יום הדין של אדם הראשון! לא א' בתשרי!

אז אם כך חזרנו אל נקודת ההתחלה ושואלים אנו את עצמנו מה המאורע שאנחנו חוגגים בראש השנה.

והתשובה מפורשת, שחור על-גבי צהוב בגמרא במסכת ראש השנה, שגם ר' אליעזר וגם ר' יהושע מסכימים, שבראש השנה בטלה העבודה מאבותינו במצרים – הפסיקו לעבוד, זה מה שחוגגים. הפסקנו לעבוד.

פעם שאל אותי יהודי יקר: אתם כל הזמן מדברים על גאולה גאולה גאולה, אבל מתי מפסיקים לעבוד!? זאת השאלה האמתית! אצל אבותינו התשובה הייתה ברורה, עוד לפני שיצאו ממצרים הפסיקו לעבוד 6 וחצי חודשים לפני כן. יוצא לפי זה שראש השנה מציין את המאורע הראשון בשרשרת המאורעות של יציאת מצרים והוא בעצם חג החירות. הפסקנו לעבוד. וזה גם לפי ר' אליעזר וגם לפי ר' יהושע.

אם כבר אנחנו בקטע, אז בא נשאל מה המאורע שאותו אנו חוגגים ביום הכיפורים?

הגמרא במסכת תענית שואלת את זה, ואומרת: "לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים". למה? כי קיבלנו לוחות שניים, קיבלנו את התורה.

זאת אומרת שיש 2 חגים ליהודים: חג החירות בראש השנה וחג קבלת התורה ביום הכיפורים. כך בנוי הלוח העברי.

עכשיו אם זה נכון מה שאני אומר, וזה אכן נכון, יוצא שיום הכיפורים מציין את המאורע האחרון של כל שרשרת המאורעות של יציאת מצרים; ראש השנה מציין את המאורע הראשון ויום הכיפורים מציין את המאורע האחרון. מתוך כך עולה שאלה – כמה זמן עבר בין המאורע הראשון למאורע האחרון? בין המאורע המצויין בראש השנה לבין המאורע המצויין ביום הכיפורים? שנה ו10 ימים, פשוט. זה לקח שנה ו10 ימים.

וזה מתחיל לענות לי על קושיה שמאוד מטרידה אותי, כי בראש השנה אני מתפלל שתהיה פרנסה טובה, שיהיה שפע, מתי? בשנה הבאה; השנה שמתחילה עכשיו – עליה אני מבקש ברכות שמים. מגיע יום הכיפורים – אני מבקש מחילה וכפרה על החטאים של שנה שעברה. עכשיו, לפי ההיגיון היה צריך קודם כל לעשות את יום הכיפורים, לגמור עם כל החטאים של שנה שעברה, לנקות את השולחן, ואז אפשר היה להתחיל את ראש השנה ולשאול ברכות לשנה הבאה. אבל הלוח העברי לא מסודר בצורה הזו. אבל לפי המאורעות ההיסטוריים שאמרנו זה מובן – ראש השנה מציין את ההתחלה ויום הכיפורים את הסוף. ולכן זה בצורה הזו.

אבל זו תשובה קלה מדי, כי נשאלת השאלה מה הייתה הכוונה של ההשגחה בזה. כי ה-10 ימים האלה שבין ראש השנה ליום הכיפורים – לאיזו שנה הם שייכים, לשנה שעברה או לשנה החדשה?

תלמיד: החדשה.

הרב: זה אתה אומר בגלל שאתה מרגיש בראש השנה, אבל כשאתה ביום הכיפורים על מה אתה חושב? על כל השנה שעברה! אז אם-כן אתה ביום האחרון של השנה שעברה. אז זה לא מסתדר.

אז אני חושב שזה דבר פשוט, זה שייך גם וגם. ואם יש ימים ששייכים גם לשנה שעברה וגם לשנה החדשה אז הם לא שייכים לשום שנה. זה 10 ימים שהם מחוץ לזמן.

10 ימים מחוץ לזמן זה נפלא! כל מי שקרא מדע בדיוני רק חולם שתהיה לו מכונה לנסוע בזמן. ואיך נוסעים בזמן? הרי אני עושה תשובה, לוקח מעשה שעשיתי בעבר ואני מתקן אותו עכשיו. איך אפשר לתקן עכשיו משהו שעשיתי בעבר? אא"כ אני יכול לחזור, דרך התודעה, דרך ההתבוננות, אני יכול לחזור לאותו רגע של העבר ולתקן את הרצון שם. יוצא לפי זה שאני צריך ימים שבהם יש סגולה כזאת של שייכות לשום זמן ואז יותר קל לעשות תשובה בימים האלה – זה עשי"ת.

עכשיו אני מתחיל להבין עוד משהו – כמה ימים יש בשנה?

תלמיד: 365

הרב: מאיפה הגרלת את זה? החלטת לתת יתרון לשנה השמשית. נכון, השנה השמשית היא של 365 אבל מה עם השנה הירחית? 354 ושליש יום, ז"א שיש 355 ימים בשנה! ומה הגמטריה של שנ"ה? 355. אז אם כן השנה הבסיסית זה השנה הירחית. אז מה זה 10 ימים האלה הנוספים? הם בראש השנה, הם מחוץ לזמן.

זאת אומרת, שיש איזשהו זמן שהוא מחוץ לשנה שבו אנחנו יכולים להשתחרר, וזה מתחיל מיום ראשון של עשי"ת, שהוא יום שכולו חירות כיוון שזה הזמן שבו זכו אבותינו לחירות במצרים, וזה כבר התחיל מזה שיוסף יצא מבית האסורים באותם הימים, וגם מזה ששרה, רחל וחנה נפקדו. זאת אומרת שזה ימים של שחרור. זה התחלה טובה.

עכשיו אני שואל את עצמי שאלה שמתבקשת לגבי ר"ה: מהי המצווה המיוחדת ליום הזה?

לשמוע קול שופר, נכון? איפה זה כתוב בתורה שצריך לתקוע בשופר בראש השנה?

תלמידים: "יום תרועה".

הרב: מי אמר לכם שזה בשופר? אפשר להריע (בפה), או בחצוצרות! איפה כתוב שצריך להיות בשופר? התשובה היא – זה לא כתוב! מהו היום בשנה שבו התורה ציוותה  במפורש לתקוע בשופר? יום הכיפורים של יובל, פעם ב-50 שנה, מפורש בפרשת בהר, "והעברתם שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים, תעבירו שופר בכל ארצכם וקראתם דרור בארץ לכל יושביה".

אם כן, המקום המפורש של תקיעת שופר זה יום הכיפורים. אז למה אנחנו תוקעים בשופר בראש השנה? הגמרא אומרת – למדו את זה בגזרה שווה מהיובל. ואז יש לנו פה חידוש עצום, שכל מה שאנחנו עושים בראש השנה – שומעים את תקיעת שופר, זה לא מכח פסוק, זה מכח גזירה שווה , והעיקר זה שופר של יובל!

ומה מציין שופר של יובל? שחרור. אז זה שוב אומר שהשופר שאנחנו תוקעים בו בראש השנה עניינו החירות.

תלמיד: אם כך מדוע המצווה היא לא לתקוע בראש השנה של יובל?

הרב: זו באמת השאלה, אבל לפני שאני עונה לך אני רוצה לשאול שאלה פשוטה – אם תשאלו חילונים באיזה יום תוקעים בשנה בשופר, מה הם עונים? יום כיפור. "מה, גם בראש השנה?!", הם חושבים שרק ביום כיפור. עבור החילונים יום התקיעה בשופר זה יום הכיפורים. עבור הדתיים – ראש השנה. מי צודק? החילונים! כי הרי לפי מה שלמדנו זה בדיוק מה שאומרת הגמרא – עיקר תקיעת שופר זה ביום הכיפורים של יובל, וזה מקרין רטרואקטיבית בגלל גזירה שווה על ראש השנה. אלא מה, שבימינו תוקעים בשופר במוצאי יום הכיפורים זכר לשופר של יובל. לכן זה נעשה בסוף היום ולא בתוך היום, אבל במקור זה היה בתוך היום ממש, אבל בעצם זה רק נשאר איזה מנהג פולקלורי כזה שמבחינת ההלכה אין לו כל-כך הרבה תוקף אבל הוא מאוד משמעותי מבחינה רגשית לבני אדם – תקיעת שופר של סוף יום הכיפורים.

אבל זה בא לומר שכנראה, וזה קצת קשור לשאלה ששאלת למה לא תוקעים בשופר בראש השנה של יובל, כנראה רוצים לתת לנו 10 ימים של חירות. וכאן עולה שאלה הלכתית ששואלת הגמרא: מה עושים העבדים בשנת היובל בין ראש השנה ליום הכיפורים? הרי התחילה השנה, אבל עוד לא הייתה תקיעה של יום כיפור! אז מה עושים? אומר התלמוד: שהם לא משתעבדים ולא נפטרים לבתיהם, אלא אוכלים ושותים ועטרותיהם בראשיהם, כלומר – 'חאפלה' של 10 ימים שבהם העבדים אוכלים ושותים בכיף. על זה עולה השאלה – מי משלם? על חשבון מי זה? ברור  שזה האדון שמשלם כי הרי להם אין כסף. ואז יוצא דבר מאוד מעניין – עד ראש השנה העבדים הם עבדים, אחרי יום הכיפורים – העבדים אמנם בני חורין רשמית, אבל זה הזמן שצריך להתחיל לעבוד, ממה תאכל?! כדי לאכול אתה צריך לעבוד! אז אתה חוזר לעבדות כלכלית. יש רק 10 ימים שבהם אתה בן חורין באמת – זה מראש השנה עד יום כיפור של יובל. אז אם-כך זה אומר שהתורה רצתה לזכות אותנו בידיעה כזאת שיש 10 ימים של חירות, ולכן כדי שיהיו אותם 10 ימים – תוקעים בשופר רק ביום הכיפורים של יובל  ולא בראש השנה של יובל.

עכשיו, זה מאוד שונה מכל מה שאנחנו רגילים. אנחנו רגילים שהימים האלה הם ימים נוראים. אם הם נוראים – זה ימים של חרדה! חירות – זה דבר שמח! איך זה מסתדר?! פשוט מאוד – מי שבן חורין – הוא יכול לעמוד בדין. כל זמן שאני לא בן חורין – לא שייך בכלל שאני אעמוד בדין, זה לא אחריות שלי!

ולכן אמרו חכמים במס' אבות: "אין לך עוסק בתורה אלא בן חורין בלבד". נכון?

תלמידים: הפוך!

הרב: אז זאת אומרת שאני מואשם בזיוף המקורות. אני אמרתי –  "אין לך עוסק בתורה אלא בן חורין", ואתם אומרים לי שכתוב הפוך במשנה – "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". אני מצד אחד מודה בזיוף, מצד שני אני רוצה להצדיק אותו. זה נכון שבמשנה כתוב – "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". אבל בואו ננסה להעמיק במשפט הזה. הרי, בשביל מה אמרו לי  משפט כזה? זה פיתיון – כדאי לך לעסוק בתורה. אתה יודע למה? כי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". למי משפט כזה יכול להביא פיתוי? למי שהחירות חשובה לו. מי שלא אוהב חירות – תגיד לו "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" יגיד לך "בסדר, אבל אני לא אוהב חירות אז אני לא עוסק בתורה". זאת אומרת משפט כזה יכול להתקבל רק על אוזניים של אדם שהחירות אהובה לו. אם-כן, מתחייב מזה, ש"אין לך עוסק בתורה אלא בן חורין בלבד", פשוט.

עכשיו, יש קשר עמוק מאוד בין החירות לבין התשובה. הרב קוק אומר שהחטא זה עבדות, יש לו ביטוי כזה באורות התשובה במספר מקומות – "העבדות החטאית", כאשר אני חוטא אני משתעבד למערכות בתוך הנפש שמכניעות אותי. ואז יש משפט מפורסם בכל הרומנים הצרפתיים – "זה חזק ממני". מכירים את הביטוי הזה? כלומר, זה השקר שהחטא מטיל בנפש האדם. לכן אם רוצים באמת להשתחרר מן החטא צריך קודם כל להיות בן חורין באמת, ואחרי שאדם הוא בן חורין באמת הוא יכול לעשות תשובה שלימה. וזה גם הפתרון של ההתמכרויות, יש הרבה התמכרויות בדורנו, היציאה מן ההתמכרות זה ע"י  נטייה ראשונה, החלטה ראשונה – אני רוצה להיות חופשי.

עכשיו, יש לי בכל-זאת קושיה על כל מה שאני אומר, כל מה שאני אומר עומד עכשיו על כף המאזניים – הרי  אנחנו פותחים את הימים האלה בתקיעת שופר. למה שימש שופר בימי קדם? ל-2 דברים:

א. להודיע על אויב שמתקרב. היה צופה בשער, כשהוא היה רואה את האויב מתקרב היה תוקע בשופר; ועל זה נאמר "הייתקע שופר בעיר ועם לא יחרד", כי ברור – זה מאוד מפחיד! אם מישהו תוקע בשופר – סימן שהאויב מתקרב!

ב. כשהיו מעמידים מלך. בכל התנ"ך כולו תראו שכל פעם שמעמידים מלך – תוקעים בשופר.

וזה לכאורה ההיפך הגמור מן החירות! הרי אין לך עבדות גדולה מאשר העמדת מלך! יש מישהו עכשיו מעלי! אז איך אפשר שהחירות תהיה תלויה בשופר?! שהמצווה של יום החירות תהיה שופר?! זה לא מובן!

השאלה הזו נשאלת בסיפרא, אחד המדרשים, ששואל: מדוע שנת הדרור – היובל, השחרור, זה מתחיל משופר? הרי שופר זה בשביל להמליך מלך! עונה המדרש: אמר הקב"ה – "המליכוני עליכם בשופר של חירות". מה זה אומר? זה אומר שהקב"ה לא רוצה למלוך על עבדים, הוא רוצה למלוך על בני חורין. אם אינך בן חורין – תשכח ממלכות שמים. דבר נוסף, מה ההבדל בין קבלת מלכות שמים לכל קבלת מלכות אחרת, כל סמכות? כל סמכות כופה את עצמה עלי, יש גורם חיצוני שמשעבד אותי, הוא אומר לי מה לעשות, "רד ממני! אתה אל תצווה עלי!" המקרה היחיד שבו קבלת המלכות אינה כזאת זה דווקא בקבלת עול מלכות שמים. מדוע? כי הקב"ה, מלבד זה שהוא מלך הוא גם הבורא, ואם הוא הבורא אז הוא גם הבורא שלי, אז הוא מקור  חיי. יוצא לפי זה שכאשר אני נפגש עם הבורא אני פוגש את עצמי, ואז אין ניגוד באמת בין קבלת מלכותו לנאמנות לעצמי – זה אותו הדבר. כי הרי אם הבורא הוא מקור החיים שלי – כשאני פוגש את מקור חיי אני פוגש את עצמי, אין דבר יותר כיף מאשר לפגוש את עצמי. הרבה פעמים אני מתנהג באופן שלא נאמן לעצמי, אני מטייל מחוץ לעצמי, אני עושה התנהגות לא טובה לי, למשל – אם אני מעשן, כשאני מעשן אמנם כיף לי באותה שעה אבל אני גורם נזק למערכת הפיזיולוגית שלי! אז בדיוק כמו שיש מערכות פיזיולוגיות בגוף – יש  מערכות פיזיולוגיות בנשמה. אבל זה אפשרי רק אם זה נעשה מתוך בירור פנימי שאכן זה כך. כי אם לא, זה נשמע כאילו מניפולציה של הדתיים – הדתיים יספרו לך "אתה רוצה להיות בן חורין – קיים מצוות ה'". "הא, אתה רוצה לעבוד עלי! אתה מספר לי שזה חירות, זה לא חירות, זה שיעבוד!" אז ברור שהדבר הזה לא יכול להתקבל על הדעת לפני שאדם בירר באופן הכרתי-שכלי-רצוני שזו אכן עצמיותו, שהמצוות שהוא צריך לקבל מבטאות אותו ולא משהו אחר.

תלמידה: לא כ"כ ברור הנושא הזה של לפגוש את עצמך.

הרב: נגיד כך – הטענה של התורה זה שהמצוות זה ביטוי לעצמיותי. יוצא לפי זה שכל זמן שאני עובר על המצוות אני לא נאמן לעצמי. יוצא שקיום המצוות, או יותר נכון התשובה – זה שחרור, זה שחרור של העצמיות שלי. זה כמו שלמשל אם מישהו תופס לי את האצבע ומעקם לי אותה – אז אין זרימה טובה של הדם, עכשיו משחררים – אה, עכשיו זה זורם כמו שצריך. אז כך אפשר לומר המצוות הן המצב הנורמלי של נשמת האדם, וכאשר הוא עובר על המצוות האלה אז הוא מעוות.

הטענה הזו מאוד יפה, עכשיו רק צריך להוכיח אותה, שאכן מצוות התורה תואמות את האופי העצמי שלי. אבל זה בעצם מה שהבירור הלימודי אמור לברר לנו.

אולי נוסיף לזה עוד קושי: המהר"ל מפראג שואל – מדוע התורה לא סיפרה לנו שהסיבה של חג השבועות זה מתן תורה? זה הרי מתבקש לא?! התורה אומרת תעשה חג בחג השבועות – תספר לי למה! תגיד לי שזה בגלל מתן תורה! אומר המהר"ל –  אי-אפשר, כי אי-אפשר לחגוג כפייה, ומתן תורה היה בכפייה אז זה לא משמח אותי. אז למה אני חוגג? בגלל הביכורים, בגלל הקציר, הרבה דברים טובים קורים בחג הזה ולכן התורה ציינה אותם, אבל מתן תורה?! זה מה פתאום, זה לא כזה כיף! כך אומר המהר"ל. ולכן יש צורך בתהליך של בירור. התהליך הזה מתרחש לאורך כמה אלפי שנים. הנביא ירמיהו אומר: "הנה ימים באים נאום ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה, לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים". מה זה "ביום החזיקי בידם"? העברתי אותם את הכביש בעל כרחם. כמו הסיפור המוכר על הזקנה שמעבירים אותה בעל כרחה את הכביש…  אז זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל ביציאת מצרים – הכריחו אותנו לצאת ממצרים, הכריחו אותנו לקבל את התורה. ידענו שזה טוב, אבל זה היה בכפייה, "אל תיתן לי משהו טוב בכפייה", התוצאה הישירה של כפייה זה – דחייה, מה שכופים עלי אני דוחה, אינסטינקטיבית. לכן אומר הנביא ירמיהו: "לא כברית אשר כרתי את אבותם… אשר המה הפרו את בריתי" – אוטומטית (בגלל הכפייה), "ואנוכי בעלתי בם נאום ה'" – הכרחתי אותם. כלומר כבר כמה אלפי שנים שמערכת היחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל היא של 'הורדת ידיים' – לפעמים אנחנו מורדים בו ולפעמים הוא כופה את עצמו עלינו, אווירה לא טובה. "כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל ואת בית יהודה אחרי הימים ההמה נתתי תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו", כלומר התורה תנבע מעצמיות הספונטניות שלנו, מתוך חירות מוחלטת, מתוך בירור שכלי-אינטלקטואלי-רגשי. אבל כדי להגיע למצב כזה צריך לעבור דרך שלב מאוד חשוב, והוא – החילונות. החילונות היא פעולה נפלאה של ההשגחה בדורות האחרונים שיצרה זהות שמגדירה את עצמה כיהודית ללא מחויבות למסורת ההלכתית. זה נפלא! עד כדי כך שישנן טענות נגד הדתיים – "למה אתם מפריעים לנו להיות יהודים טובים מחללי שבתות?!" זה דבר אדיר! זאת אומרת שנוצרה האפשרות האמתית לקבלת עול מלכות שמים מרצון והכרה – דור בן חורין. דור בן חורין יכול לקבל את התורה, וזה תהליך ארוך. יוצא לפי זה, שמי ש'אוכל אותה' זה הדתיים. כי החילוני –  הוא יכול לבוא ל"מכון מאיר" ולשמוע דברים נפלאים שיגרמו לו לקבל את התורה מרצון. הדתי מה יעשה? 2 מסלולים לפניו: האחד להיות דתל"ש, ואחרי כמה זמן להצטרף לחברים החילונים שלו ב"מכון מאיר" ולחזור בתשובה. השני להתעלות מכח המאמץ העצמי שלו אל המדרגה הגבוהה של ההכרה; זה יותר קשה אבל זה אפשרי. ותהליך מעיין זה, הייתי אומר שאנחנו עוברים בעשי"ת – אנחנו עוברים תהליך של שחרור בראש השנה ומתוך כך יש קבלת עול מלכות שמים בעשי"ת עד שמגיע ליום הכיפורים.

וכאן אני חייב קצת להבין מה קורה. יום הכיפורים זה יום שמח נכון? "לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים". מה היו עושים ביום הכיפורים? הברייתא מספרת – הבנות הרווקות היו לובשות בגדי לבן שאולים ומחוללות, כלומר רוקדות, בכרמים. פסטורלי כזה, נחמד, זה יותר קל לרקוד כשאתה לא אוכל… והבחורים? היו יוצאים אל הכרמים וכך היו מחליטים –  פלוני מתחתן עם פלונית וכו', זה יום השידוכים הגדול, במוצאי הכיפורים היו 'וורטים' בכל בתי ישראל. ברור שזה יום שמח! היה עוד משהו – מי שנשוי כבר, אז הוא לא ילך לכרמים, אז מה הוא יעשה? אבותינו היו חקלאים, אז הם היו הולכים לשמור על השדות. אדם שיש לו שדה קישואים הוא נורא מפחד שיבואו ויגנבו לו את הקישואים אז הוא צריך להעמיד שומר. ההלכה אומרת שאם שומר יוצא ביום הכיפורים לשמור על הקישואים, והוא צריך לעבור דרך תעלת מים –  למרות שאסור להתרחץ ביום הכיפורים, כיוון שהוא הולך לשמור על הקישואים מותר לו לעבור במים עם הבגדים; בהלוך אבל לא בחזור. כלומר הוא תקוע שם עד סוף הנעילה, הלכת לשמור קישואים ביום כיפור? – עד הנעילה אתה תקוע שם, שמירה ארוכה. אבל אם זה בשביל ללמוד תורה, אדם יוצא ללמוד תורה אצל רבו, מותר לו לעבור במים גם בהלוך וגם בחזור. ומזה אתם לומדים שמה היו עושים הרבנים ביום הכיפורים? היו לומדים תורה, התלמידים היו באים ללמוד תורה, הרי אין מה לעשות ביום כיפור. אבל היום תחפשו את הרב ביום כיפור – הוא מתפלל. הייתה עוד אפשרות נוספת – מי שלא רוצה ללמוד תורה, אין לו קישואים לשמור, הוא כבר נשוי, אז אומר לחבר שלו – "יאללה בו נלך למקדש, נראה מה קורה במקדש". העזרה הייתה מלאה מישראל והיו רואים את התחרויות בין הכוהנים – "מי זוכה להקריב את הראש של הפר על המזבח?" וצוות של 13 כוהנים רצים בכבש – הראשון שמגיע זוכה בראש. אז היו מעודדים – "יאללה יוסי!"; זה היה יום הכיפורים במקדש. יש אפשרות נוספת –  היו שם סוכות, סוכות בין המקדש לבין המקום של השלכת השעיר מהצוק. מה היה בסוכות האלה? היו 3 דברים:  א. אנשים. ב. אוכל ושתייה. ג. דגל. והאיש שלוקח את השעיר לעזאזל עובר בין סוכה לסוכה, ובכל סוכה אומרים לו "הרי לך אוכל, הרי לך שתיה", ומותר לו לאכול ולשתות כי הוא צריך לסחוב את השעיר 12 ק"מ, זה לא דבר פשוט, אבל המשנה אומרת גם שזה מעולם לא קרה שנזקק. וכאשר הוא מגיע סוף סוף  לצוק וזורק את השעיר מהצוק ואומר "כך יימחו עוונות עמך בית ישראל" אז האיש שבסוכה הקרובה מרים דגל. בסוכה השנייה רואים את הדגל, מרימים גם כן דגל, ותוך כמה דקות כל הדגלים מורמים ואז הכהן הגדול יודע שהגיע השעיר למדבר ויכול להמשיך את העבודה. אז יש עוד  תפקיד שאפשר למלא ביום הכיפורים, במקום לשמור על קישואים או לשמוע דברי תורה אפשר להיות בסוכות האלה.

אז מי עבד קשה ביום הזה? הכהן הגדול. הכהן הגדול, זה באמת היה קשה מאוד, הוא לא ישן כל הלילה, גם לפני כן נשא אישה שניה, דבר נוסף – כל היום כולו אין לו דקה אחת פנויה, יוצא הצום – הוא לא הולך הביתה, מגיע הביתה רק בחצות כי כולם מנשקים לו את היד ורוצים את הברכות שלו. אז הוא היה סחוט כמו לימון, זה באמת האיש שעבד קשה.

אז זאת-אומרת שיום הכיפורים במקורו זה יום שמח מאוד. מה קרה שפתאום אצלנו הוא הפך להיות כל-כך קשה, בכיות ועינוי? פשוט מאוד – כי אין לנו כהן גדול, אין לנו מזבח כפרה, אז במקום זה כל אחד מאתנו צריך לעבור בתוך הנפש שלו את כל התהליך שהכהן הגדול היה עובר. אז זה חודר מאוד, זה עמוק מאוד, זה פנימי מאוד, אבל יש רק בעיה אחת – שזה פרטי. אני חוזר בתשובה, גם אתה חוזר בתשובה, וגם את, כל אחד חוזר בתשובה – אבל לבדו, עושה את כל הכפרה לבדו. אבל בימי קדם זאת הייתה כפרה של הכלל ולכן כולם שמחו, חוץ מהאחד שהיה צריך לעבוד קשה שזה העבודה שלו לבוא בשם כל ישראל לעשות את כל הכפרה. לפי זה אנחנו מבינים למה אנחנו כל-כך מתגעגעים לאותם הימים ובתפילת יום הכיפורים אנחנו מבקשים שזה ישוב.

ואני רוצה להסביר פה משהו. השמחה הגדולה שהייתה ביום הכיפורים, ושקיימת עדיין אצלנו-

אגב, זה דבר  מאוד מוזר, מגיע יום הכפרה – צריכים להיות שמחים, לא? ב'כל נדרי' – כולם בחרדה; ננעלים שערי רקיע – כולם שרים "אל נורא עלילה" בשמחה! מה קרה?! זה פרדוקסלי! אלא היהודים יודעים שהכפרה זה עובד, זה עובד – אז שמחים. זה אומר שביום הכיפורים מתברר ששום דבר לא שולט בנו, שיצר הרע הוא מקרי לחלוטין, הוא לא אמתי, הוא בכאילו כזה. לכן אפשר ביום הכיפורים להיות שמח. וזה בדיוק האופי של אותם הימים, שהם ימי חירות ביסודם, ומכוחם אפשר לקבל על עצמנו את כל חשבון הנפש, החזרה בתשובה, הוידויים וכו', אבל כל זה נובע מנקודת ביטחון פנימית. ויש גם מבחן ליכולת שלך לעבור את זה כמו שצריך – הסעודה של מוצאי כיפור. שמתם לב, יוצא הצום ואנשים אוכלים. נשאלת השאלה – למה לאכול? הרי כל מי שעבר את יום הכיפורים יודע שבסוף הצום אף אחד לא רעב. לא רעבים. אלא מה תגיד, נגמר הצום אז אוכלים – אז תשתה כוס מים ותאכל 2 ביסקוויטים וגמרנו. אז למה לעשות סעודת מצוה עם לחם ובשר ויין, כמו שבת? כי המטרה של הצום איננה לצום, המטרה זה האוכל – הסעודה של מוצאי הצום היא המטרה. כי כל השנה האוכל הביא אותך לידי חטא, מרוב אכילה ושתייה האדם נפל לתוך עולם התאוות וחוטא. לכן צריך יום אחד לצום כדי להשתחרר מן האחיזה היתרה של האכילה וכל הפונקציות האלה על האדם. אבל המבחן האמתי זה עכשיו שהשתחררת – אז לך תאכל! נראה אותך אוכל בקדושה! ולכן מי שבמוצאי יום הכיפורים יש לו מצפון רע – "לא עשיתי תשובה כמו שצריך", זה עצמו החטא. כלומר יש מצווה להגיע למצב של שמחה במוצאי יום הכיפורים.

אז שיהיה לנו יום הכיפורים שמח וראש השנה שמח.