• Facebook
היום
י״ד באדר ה׳תשפ״א
תלמידי הרב אורי שרקי
  • עמוד הבית
  • הרב אורי שרקי
    • הרב בתקשורת
  • מאמרים
    • אישים
    • הפטרות
    • הרב ומשפחתו
    • חגים ומועדים
    • קבוצת הפייסבוק
    • שיעורים מתומללים
    • תורה
      • ספר בראשית
      • ספר שמות
      • ספר ויקרא
      • ספר במדבר
      • ספר דברים
    • תלמידים כותבים
    • תפילה
  • סדרות וידאו
    • אישי ישראל
    • הרב והפרופסור
    • קצרי תורה
  • רק אצלנו!
    • הכוזרי – לומדים עם עומר אללי
  • אודות
  • צור קשר
  • עמוד הבית
  • הרב אורי שרקי
    • הרב בתקשורת
  • מאמרים
    • אישים
    • הפטרות
    • הרב ומשפחתו
    • חגים ומועדים
    • קבוצת הפייסבוק
    • שיעורים מתומללים
    • תורה
      • ספר בראשית
      • ספר שמות
      • ספר ויקרא
      • ספר במדבר
      • ספר דברים
    • תלמידים כותבים
    • תפילה
  • סדרות וידאו
    • אישי ישראל
    • הרב והפרופסור
    • קצרי תורה
  • רק אצלנו!
    • הכוזרי – לומדים עם עומר אללי
  • אודות
  • צור קשר
ראשי » פרשת שבוע והפטרות » דברים | אוסף דברי הרב שרקי

דברים | אוסף דברי הרב שרקי

דוד ארוון ג׳ באב ה׳תשע״ז (26 ביולי 2017) 2 תגובות

מקבץ דברי תורה כתובים ממקורות שונים של הרב אורי שרקי לפרשת דברים. יש אפשרות הדפסה ישירות מהדף (רק שימו לב להגדיר את העמודים הרלוונטיים בלבד להדפסה).

ניתן להוריד את כל הטקסטים בקובץ PDF, ע"י לחיצה על הלחצן המצורף מטה:

לחצו כאן

יחודו של ספר דברים

בכל התורה כולה נוהגת מידת "סמוכין" שעניינה הוא שאם נמצאו בסמיכות זה לזה שני פסוקים העוסקים בנושאים שונים, יש ללמוד הלכה מהאחד לחבירו. העקרון המונח ביסודה של המידה הזאת הוא שסדר הופעת הפסוקים בתורה איננו מקרי, ואם כן, ללמד יצא. אבל רבי יהודה אינו דורש סמוכין אלא בספר משנה תורה בלבד. מכאן עולה שדוקא בספר דברים מופיעה התורה לפי הסדר האידיאלי שלה, המתאחד עם ההבנה האנושית, לעומת שאר חלקי התורה שבהם ההגיון של הסדר נותר נעלם. בספרנו מופיעה התורה בצורתה המושלמת, כעין מסקנה של כל הנאמר למעלה. ומהו המסר של ספרנו? כל המתבונן במבט כללי על ספר דברים רואה שאין הוא אלא התגלות התורה בתור החוקה המדינית של העם העברי. כאן מתבררת מרכזיותו של המימד הפוליטי של תורת משה. דוקא על רקע ידיעה זו מתגבר במיוחד הצער על גאוותם של ישראל שניטלה מהם בימי בין המצרים, שבהם אנו פותחים בקריאת משנה תורה.

כתבו התוספות ריש גיטין בשם רב האי גאון ובשם רבינו סעדיה גאון שנהגו לכתוב י"ב שורות בגט על שם י"ב השורות הריקות שבתורה המהוות כריתות בין ספר לספר: ארבעה בין בראשית לשמות, ארבעה בין שמות לויקרא וארבעה בין ויקרא לבמדבר, סך הכל י"ב. ומה עם השורות בין במדבר לדברים? ותשובתם: "והפסק שבין וידבר (ספר במדבר) למשנה תורה (ספר דברים) לא חשיב (אינו מונה), שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה". זה לכאורה הסבר תמוה, וכי אין כל חידוש במשנה תורה? במיוחד לאור העובדה שדווקא מצוות גיטין אינה מובאת בשאר התורה, אלא דווקא בספר דברים! אלא שאדרבה, הכריתות אכן מוזכרת למעלה, והן הן השורות הריקות, הכורתות בין הספרים, המהוות את חלקה של האשה הגרושה בתורה. שהרי אשה יונקת את התורה של כלל ישראל דרך בעלה, וכשהוא מגרשה, כדי שלא תישאר בלי תורה הוא מוסר בידה את השורות הריקות. על יסוד זה ניתן להבין את ההוה-אמינא של הגמרא (גיטין יט, ב) שנתינת ספר תורה תוכל להיחשב כגט. יוצא שכאשר מוזכר בפירוש ספר כריתות בפרשת כי תצא, באמת אינו אלא חוזר ושונה את מה שלמעלה, בשורות הריקות.

מקור

מהותו של ספר דברים

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: “בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת–וְדִי זָהָב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ”.

אלה הדברים: חז"ל אמרו – כל מקום שכתוב אלה, פסל את הראשונים. מי הם הראשונים? חומשים בראשית עד במדבר. הכוונה היא שספר דברים בא לומר את הדברים שכבר נאמרו אך בסדר ובמשמעות אחרת, משמעות של ארץ ישראל. בספר במדבר פרק ח’ פסוק יט’ נאמר: “וָאֶתְּנָה אֶת-הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נֶגֶף, בְּגֶשֶׁת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-הַקֹּדֶשׁ”. הביטוי “בני ישראל” חוזר על עצמו 5 פעמים. רש"י אומר: “ואתנה וגו' – ה' פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין ה' חומשי תורה וכך ראיתי בב"ר”. זה נראה מדרש מוזר. וכי מפני שנאמר “בני ישראל” חמש פעמים זה כנגד חמישה חומשי תורה? אלא שהדבר אכן נראה בפסוק: “וָאֶתְּנָה אֶת-הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” – זה כנגד ספר בראשית. הספר מדבר על בחירת עם ישראל מבין האומות וזה מקביל לבחירת הלוים מתוך עם ישראל. "לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד" – זה כנגד ספר שמות שמדבר על השראת השכינה באוהל מועד. "וּלְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – זה ספר ויקרא, תורת כהנים, שמדבר על הקרבנות והכפרה. "וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף" – זה כנגד ספר במדבר שמדבר על הבעיות. "בְּגֶשֶׁת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֹּדֶשׁ" – זה כנגד ספר דברים שבו עם ישראל ניגש את הקודש – אל ארץ ישראל. כל החומשים נפתחו בלשון דיבור מסוג כלשהו. אולם הצורה המסודרת של הדיבור היא בלשון דברים, הלשון הפותחת את ספר דברים. יוצא שספר זה הוא המסדר את כל התורה בהתאם למצב האידאלי של העם, שהוא נמצא בקודש, בארץ ישראל.

אשר דיבר משה: מה דיבר משה? בפשט הכתוב בכל מקום שעצרו משה אמר להם תוכחה עצומה: אחד עשר יום מחורב. אם היינו בסדר אז 11 יום לאחר מעמד הר סיני היינו בארץ ישראל. מתי זה היה יוצא? ירידת משה עם הלוחות הייתה בשבעה עשר בתמוז. היו עושים חג של יום ולמחרת היו יוצאים. היו מגיעים 11 יום אחר כך לקדש ברנע בשערי ארץ ישראל. למחרת בראש חודש אב היו נכנסים לארץ. יוצא שחודש אב היה הופך לחודש הגאולה. אביב משמעו אב קטן כמו שעציץ הוא עץ קטן. כך שהגאולה הייתה יכולה להיות הרבה יותר משמעותית מאשר יציאת מצריים. יתכן שכיבוש הארץ היה נמשך שבוע ואז יום הניצחון היה ט' אב.

יש לציין כי ספר דברים כתוב בסגנונו של משה. משה נתן נאום לאומה ואח"כ ה' ציווה על הכנסת הנאום לספר דברים כך שבסופו של התהליך הספר כתוב בסיגנונו האישי של משה על פי ציווי ה'. כך שספר דברים ופרשיותיו הראשונות הם נאום תוכחה של משה אל עם ישראל במגמה להביא אותם למצב רוחני ראוי לקראת הכניסה לארץ.

מקור

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל)

כיצד עלינו לראות את ספר דברים ביחס ליתר חומשי התורה?
ספר דברים הוא ספר מרתק מפני שהוא ביטוי של הסגנון הספרותי של משה רבינו עצמו. ספר יהושע שנכתב על ידי תלמידו של משה כתוב מבחינה סגנונית בדיוק כמו ספר דברים, מה שמעיד על כך שספר דברים הוא סגנונו של משה רבינו (יש בכך הערה כנגד ביקורת המקרא שרואה את ספר דברים כספר מאוחר). יחד עם כך שספר דברים הוא דברי משה אל עם ישראל בסגנונו היחודי של משה, ספר דברים הוא חלק מחמישה חומשי תורה, כלומר – כיוונה דעתו של משה לדעת המקום. השינוי הסגנוני האמור מלמדנו שהתורה מתאימה את עצמה לאדם במהלך התפתחותו; כך למשל כשבני ישראל יצאו ממצרים, מיד לאחר שירת הים נאמר להם: "ועתה, אם שמוע תשמע לקול ה' אלוהיך… כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" (שמות ט"ו, כו). כלומר – על מנת שלא תהיה חולה, כדאי לקיים את המצוות. זהו סגנונו של ספר שמות הפונה אל עם של עבדים שהיה עובד ע"ז, שופך דמים ומגלה עריות (ע"פ דברי המדרש והזוהר). היסוד הזה נשאר אמיתי – שכן ספר שמות הוא חלק מן התורה, אלא השאלה היא מהי הפרופורציה, מה המשקל שיש לתת לדברים אלו אל מול הדברים הנאמרים בספר דברים; הלא יש בתוך הנפש שלנו חלקים נמוכים שזקוקים לסגנון של ספר שמות – חלקים שצריך לייסר אותם ולהפחיד אותם, יראת העונש איננה דבר שצריך להתבייש ממנו כאשר הוא נצרך. אלא, שספר דברים מראה לנו לאיזה גובה מוסרי אידיאליסטי אנו צריכים לשאוף – "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת…" (דברים ד', ח).

אפשר לראות בספר דברים מעין סידור מחדש של כל התורה כולה. בתלמוד מובאת מחלוקת תנאים ידועה האם לדרוש סמוכים או לא – רוצה לומר, כאשר אנו רואים שני פסוקים שאינם קשורים מבחינה עניינית והם סמוכים זה לזה, האם ניתן ללמוד משהו מכך או לא. זוהי מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים בכל התורה כולה, ואילו בספר דברים כולם מסכימים שדורשים סמוכים. ניתן להסיק מכך שבספר דברים התורה מסודרת לפי הסדר הסופי, זוהי ה"מסקנה" של התורה כולה. על כן, פרשיות שנשנו בספר דברים, שופכות אור על כתיבתן הראשונה.

דבר בולט נוסף הוא שספר דברים מופיע בתור החוקה המדינית של המדינה העברית בארץ ישראל. עד כדי כך, שדברי חז"ל סביב הספר באים להסביר מדוע בכל זאת צריך לקיים את המצוות מחוץ למסגרת המדינית, מדוע בכל זאת עלינו להמשיך ולקיים את המצוות בחוצה לארץ. השאלה הזו עולה על רקע פסוקים מפורשים מספר דברים (בינהם: "ועתה ישראל שמע אל החוקים… למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ" (דברים ד', א), "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים… לעשות כן בקרב הארץ" (שם, ה), "ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ" (שם, כא), "ושמרת את חוקיו ואת מצותיו… ולמען תאריך ימים על האדמה…" (שם, מ), "ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ" (שם ה', כז), "ושמרתם לעשות… והארכתם ימים בארץ אשר תירשון" (שם, כט), "וזאת המצוה והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה'… לעשות בארץ" (שם ו', א), "ועשית הישר והטוב בעיני ה'… ובאת וירשת את הארץ הטובה…" (שם, יח) ועוד) וכן בנביאים (כדוגמת: "הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים" (ירמיהו ל"א, כ)). הדברים בולטים בפשט הפסוקים עד כדי כך שאפילו שפינוזה כתב שכל מי שקורא באופן אובייקטיבי את תורת משה מבין שהמחבר המקראי לא התכוון שיקיימו את המצוות בחוץ לארץ, שהרי כל מי שקורא את ספר דברים באופן אובייקטיבי רואה שזו החוקה המדינית של עם ישראל בארצו. ואף על פי שמסקנותיו של שפינוזה אינן מקובלות עלינו ואנו לא מחוייבים לדבריו, מעניין הוא שגם הקורא מן הצד מרגיש את רוח הדברים של הספר.

מדוע משה מזכיר את חטא המרגלים באופן השונה מהותית מזה המופיע בספר במדבר?
אכן יש הבדל תהומי בין סיפור המרגלים המופיע בפרשת "שלח" לבין זה המופיע בפרשתנו: בפרשת שלח, מי שמגיב לנאום המרגלים הם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, ואילו משה ואהרן מתוארים שם בתור אלה שנופלים על פניהם ולכאורה לא מדברים. לעומת זאת, בפרשתינו – מי שנושא את דברי הנגד הוא משה רבינו, ואילו כלב ויהושע לא מוזכרים כנושאי דברים (לפחות לא באופן מפורש).

בפשטות אפשר לומר שגם יהושע וכלב דיברו וגם משה דיבר, אלא שהכתוב רצה להדגיש צדדים מסוימים בהקשרים שונים. כל שעלינו לעשות הוא להשוות בין הדברים: אל מול הטענה של המרגלים שאין לנו יכולת לכבוש את הארץ, כלב ויהושע באים ומעודדים: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה!" (במדבר י"ג, ל), כלומר – על העם להתגבר ולכבוש את הארץ בדרך הטבע. לעומת זאת, תגובה משה היא שונה בתכלית: "ואמר אלכם: לא תערצון ולא תיראון מהם, ה' אלוהיכם ההולך עמכם – הוא ילחם לכם!" (דברים א', כט), זאת בדומה למה שאמר להם בסמוך לקריעת ים סוף: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות י"ד, ד). כלומר – משה מוותר באיזשהו מקום לחולשה של העם וכאומר להם: אתם יראים מן המלחמה? נדאג לכך שיהיו ניסים, כשם שהיו ניסים במצרים ובמדבר! אלא שמיד לאחר מכן, נאמרים הדברים הבאים: "וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר: אם יראה איש באנשים האלה… את הארץ הטובה… זולתי כלב בן יפונה – הוא יראנה… יען אשר מילא אחרי ה'. גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר: גם אתה לא תבוא שם, יהושע בן נון העומד לפניך – הוא יבוא שמה!" (דברים א', לד-לח). כאן למעשה גילה לנו הכתוב את הסיבה האמיתית לאי כניסתו של משה רבינו לארץ – בגלל חוסר המסוגלות להנהיג את האומה בדרכי הטבע בריאל-פוליטיקה ממשית, שנבע כנראה מחוסר אמון בכוחו של העם להילחם גם מבלי לסמוך על נסים.

באמרו לעם את דברי התוכחה הזו שהופנו כלפיו, משה למעשה מחנך אותם שמי שעתיד להכניסם לארץ הוא דווקא מי שמסוגל להנהיג אותם עם חרבו שלופה בידו, זהו חינוך לאקטיביות. המעלה של משה כאן היא שהוא מעמיד את עצמו כמי שחטא בדבר הזה יחד עם העם, והתוכחה שהוא משמיע כוללת גם אותו (כך על פי פרשנות רבינו דון יצחק אברבנאל).

נראה שיש בכך קשר לתלונתם; הרי הם חיו בחברת שפע, וקבלו כל צרכם: מן, מי באר וענני כבוד, בגדיהם לא בלו ורגליהם לא ניגפו. והנה הבטיחם הקב"ה להכניסם לארץ דשנה טובה ורחבה, אשר לא יחסר כל בה. אם כן הכיוון הכלכלי שהוזמנו אליו היה של צמיחה גוברת והולכת.

"ותרגנו באהליכם" – מדוע ציין הכתוב שתלונתם של בני ישראל בעקבות הסתת המרגלים היתה באהלים?
אלא, ששיפור המעמד הכלכלי לטובה היה כרוך גם במאמץ, בכיבוש ובהתיישבות, כדי להגיע לבתים מלאים כל טוב ובורות חצובים. במקום להתעודד ולהתאמץ לקראת המלחמה שסופה להעלות את האומה למדרגה נישאה, הגיב אז העם כמנהגם של מפונקים והקימו מחאה על ידי העדפת האוהלים על פני הבתים שבארץ כנען, בהרי השומרון יהודה הנגב והגליל. ביקשו על ידי כך להראות את מצוקתם, כאילו משה אינו דואג להם כראוי. זוהי כוחה של המניפולציה התקשורתית של המרגלים, שגררה אחריה את ראשי העם, שבודאי לא רצו להיראות כמי שמצוקת העם אינה נוגעת לליבו והצטרפו לעם המרגנים. כך גם היה בימי רחבעם מלך יהודה, כאשר העם סקל את שר האוצר של שלמה, והכריז: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי, איש לאוהליו ישראל" (שמואל ב כ', א). הפירוד באהלים בא מתוך עמדה של תביעה, שלעומתה יש להציב עמדה של מאמץ פעיל המשותף לכל העם ולמנהיגיו כאחד, המביא להצלחת האומה בשם ה'.

מדוע עם ישראל צריך לבקש רשות מאדום לעבור בארצו?
לעם ישראל יש איזושהי מחויבות עתיקה כלפי אדום. ישנם זמנים במהלך ההיסטוריה שבהם האומה הישראלית מחליטה – בין ברצונה בין שלא ברצונה – לרדת מן הבמה הפוליטית. אלו הן תקופות של גלות. נשאלת השאלה: מי ינהל העולם, מי יתפוס את העמדה השלטת בזמן שעם ישראל מצוי בגלות? על כך מגיעה התשובה: אדום. אדום הוא הפוליטיקאי המובהק, הוא זה שמביא את ה"שלום הרומאי" ("פקס רומנה" בלטינית) לעולם. לאור זאת, לצאת מן הגלות פירושו: לחזור אל משפחת העמים, להיות אומה בעלת אמירה פוליטית במרחב הגיאו-פוליטי הכללי. אם אתה רוצה לחזור למשחק, עליך לבקש רשות. לכן, בכל פעם שאנו רוצים לצאת מן הגלות, אנו מבקשים רשות מן האומות (זוהי היציאה הרשמית מ"שעבוד מלכויות"): רוצים לצאת ממצרים – פרעה צריך לתת רשות, רוצים להכנס לארץ כנען דרך אדום – יש לשלוח מלאכים אל מלך אדום, רוצים לצאת מפרס – צריך רשות מכורש, רוצים לצאת מגלות אדום – צריך רשות מן האומות המאוחדות. היום איננו זקוקים יותר לרשות מאחר וזאת כבר ניתנה לנו בכ"ט בנובמבר, ומרגע שניתנה הרשות – אין להשיבה. המסר הסמוי המועבר אלינו מן מהאומות כיום הוא שהם עשו טעות בכך שנתנו אישור להקמת המדינה העברית ושיש להחזיר את הגלגל לאחור. כל מערכת הלחצים והסכסוכים שבמזרח התיכון – שבהם מעורבים גם נציגי אדום (העולם המערבי), גם העולם המוסלמי וגם עם ישראל – איננה נובעת מסכסוך קטן בדבר תואי גבול כזה או אחר, אלא מדובר במאבק על ההובלה של התרבות האנושית כולה. נכון לעכשיו, העולם המערבי הוא עדיין זה ששולט בכיפה, כאשר יש ניסיון לבטל את ההגמוניה הזו מצד העולם המוסלמי. עם ישראל נמצא בתווך, והשאלה היא האם יש לו אמירה משלו; האם אנו מבינים שהגענו לארץ בגלל שיש לנו מסר להעביר לאנושות. ניתן לומר שהנפש העולמית באה כיבכול בטענה אל עם ישראל: לאחר אלפיים שנים הצלחתם סוף סוף לשכנע את כולם שארץ ישראל מגיעה לכם בחזרה, שברתם את המיתוס הנוצרי הקתולי והפרבוסלבי והצבתם סימן שאלה מול הנצרות והאסלאם, ולאחר כל זאת אין לכם מה לומר לעולם בחזרה?! העולם מרגיש מרומה ותובע בחזרה את ארץ ישראל. כנגד כל זאת אנו צריכים לבוא מתוך תודעה שיש לנו מה לומר לאנושות, ומתוך כך – גם אם הדבר יצור התנגדות וחיכוך, לכל הפחות הכבוד יחזור, יבינו שאכן יש ליהודים מה לומר, שדבריהם הם יחודיים ואולי כדאי גם להקשיב למה שיש להם לומר.

מדוע אדום מזוהה עם רומא בתודעה של חז"ל?
אדום היא אב-טיפוס לפוטנציאל של גניבת הזהות הישראלית; רומא בסופו של דבר התפתחה לנצרות המכריזה: "ורוס ישראל" – 'אנו ישראל עם קדושיך', וכאשר הנוצרי קורא בתנ"ך את המילה "ישראל" – הוא מזהה אותה עם הכנסיה הקתולית. בסופו של דבר, גניבת הזהות הזו באה במין נוסחה מאוד דומה לדברי אדום ועשו, והנביא אמר: "מחמס אחיך יעקב – תכסך בושה ונכרת לעולם" (עובדיה א', י). כמו כן, המלך הורדוס היה (בין היתר) בעיני חז"ל מי שמזוהה עם רומא, מפני שהוא זה שבעצם שיתף פעולה עם רומא בניהול הממלכה, שמצד אחד היה מתפקד כמלך יהודה, ומצד שני השתתף במשחקים של הירקלס וביבלוס ומשך את כל הממלכה לכיוון של רומא. היה זה הוא שהחליט שעתידו של עם ישראל הוא בהשתלבות במרחב הרומי. יתכן שבשל כך הוא זה שהיווה את חולית הקשר בין אדום לבין רומא בתודעה של חז"ל, אם כי עד היום איננו יודעים בדיוק מהיכן הרומאים באו וזוהי תעלומה היסטורית בעיני החוקרים.

מהו היחס הראוי כלפי עמון ומואב?
מצד אחד אנו מצווים לא להתחתן עם הזכרים שבמואב ועמון, שנאמר: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כ"ג, ד), ומצד שני מתוך נעמה העמונית ורות המואביה הקמנו את ממלכת ישראל. וכן, כאשר אברהם אבינו יוצא מחרן נאמר לו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב, ג), התלמוד מסביר ש"ונברכו" הוא מלשון הברכה וחיבור, ואומר התלמוד בשם רבי אליעזר בן הורקנוס: "שתי בריכות טובות יש לי להבריך בך, והן: רות המואביה ונעמה העמונית" (יבמות סג.). חז"ל אמרו לנו שבגלל מה שעתיד לצאת מהם נאמר לנו בתורה: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב', ט), וכל מה שנלחמנו בהם לאורך ההיסטוריה היה רק לאחר שהם פתחו במלחמה תחילה. האמביולנטיות הזו כלפי עמון ומואב מקורה במעשה ההקמה של האומות הללו: בנות לוט היו אלה שהעמידו את מואב ועמון מתוך רצון להקים שם לסדום. מחד, להקים שם לנפטר זהו מעשה של חסד, מעשה אברהמי מובהק. מאידך – ה"נפטר" כאן הוא סדום, שהיא אנטי-חסד באופן מובהק. יוצא אם כן, שהאומה המואבית והעמונית הן אומות קיצוניות שתהיינה כאברהם או – להבדיל – כסדום (כפי שאומר צפניה הנביא: "מואב – כסדום תהיה" (צפניה ב', ט)). התפקיד של עם ישראל הוא להצליח להוציא מתוך האומות הללו את הגרעין הטוב שחבוי בהן, ואז הפוטנציאל של תיקון העולם הוא גדול, משום שבסופו של דבר דווקא באומה היותר מרוחקת נמצא הגרעין של המשיחויות.

מדוע משה בוחר להזכיר בשנית את פרשת בני גד ובני ראובן?
בניגוד למופיע בספר במדבר, בפרשתנו מעשה הכיבוש והנחלה של עבר הירדן המזרחי מוזכר כמעשה לכתחילי ומתכונן מראש, משה רוצה להראות לעם שיש בידם כבר קבלות של הצלחה – כבשנו כבר את כל עבר הירדן המזרחי, בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה כבר יושבים במקומם. הדבר הזה מטרתו לעודד ולתת רוח גבית לעם – שעכשיו כל שנותר להם לכבוש הוא את עבר הירדן המערבי. הדברים נאמרים באספקלריה אחרת לגמרי מזו שמשתקפת בפרשת מטות, זוהי אספקלריה לאומית לכתחילית של ספר דברים.

מקור

סדר חדש: משה וחטא המרגלים

בפרשתנו מופיע חטא המרגלים מחדש, ומתגלית אגב כך תכונה מיוחדת אצל משה רבינו. העם החליט שאיננו מסוגל להיכנס לארץ ישראל מפני המלחמה עם הענקים ואמרו: "בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו" (דברים א, כז).

משה עונה לעם בתשובה השונה במהותה מזו של כלב שאמר (במדבר יג, ל): "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". תשובתו היא: "ואֹמר אלכם: לא תערצון ולא תיראון מהם. ה' א-לוהיכם, ההלך לפניכם, הוא ילחם לכם, ככל אשר עשה אתכם, במצרים לעיניכם (דברים א, כט-ל). משה ביקש להרגיע את העם על ידי שאמר להם שכשם שהיו נסים במצרים ובמדבר, כך יהיו נסים בארץ ישראל. אין לכם מה לדאוג, המלחמה תהיה קלה.

יש לכאורה תמיהה על משה. והלא כל ענייננו בכניסתנו לארץ ישראל – הוא להכנס למהלך של טבע. קדושת עם ישראל וקדושת השכינה ששורה בתוכו, מתגלות בדרכים טבעיות ולא על ידי נסים. כבר הורו לנו חכמים שאין לסמוך על הנס (פסחים סד, ב). הנס בא רק בדיעבד. כשאין ברירה, כשהאדם חלש מדי מכדי להתמודד לבד עם האתגרים שעומדים לפניו, אז הקדוש ברוך הוא עושה נס. אבל אין זה הדבר הרצוי לכתחילה. למה אמר משה כך? משום שהוא העריך שהעם חלש מדי. על זה יש טענה כלפי משה. מדוע לא עודד את העם להילחם מלחמה אמיתית, כפי שעשו יהושע וכלב, כמסופר בפרשת שלח.

כאן מופיעה תגובה א-לוהית חריפה: "וישמע ה' את קול דבריכם, ויקצף וישבע לאמר: אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה, את הארץ הטובה, אשר נשבעתי לתת לאבתיכם – זולתי כלב בן יפנה, הוא יראנה, ולו אתן את הארץ אשר דרך בה, ולבניו יען אשר מלא אחרי ה': (שם שם לד-לו), ומיד אחרי זה פסוק קשה מאד: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר: גם אתה לא תבא שם". (שם שם לז). אנחנו רגילים לראות את הסיבה של אי כניסתו של משה לארץ בחטא 'מי מריבה', וכאן מתברר שהיה עוד ענין, נסתר יותר, והוא זה שמשה לא האמין בכוחו של העם להילחם גם בלי לסמוך על נסים.

מכאן למדנו, שעל מנת לעמוד כצוק איתן בארץ ישראל, ושאחיזתנו בה לא תערער, עלינו לא לסמוך על הנס אלא אדרבא, להאמין שה' אתנו גם בכל תהלוכות הטבע ובכל המלחמות הטבעיות.

מקור

"ותרגנו באהליכם"

"ותרגנו באהליכם". מדוע ציין הכתוב שתלונתם של בני ישראל בעקבות הסתת המרגלים היתה באהלים? נראה שיש בכך קשר לתלונתם. הרי הם חיו בחברת שפע, וקבלו כל צרכם: מן, מי באר וענני כבוד, בגדיהם לא בלו ורגליהם לא ניגפו. והנה הבטיחם הקב"ה להכניסם לארץ דשנה טובה ורחבה, אשר לא יחסר כל בה. אם כן הכיוון הכלכלי שהוזמנו אליו היה של צמיחה גוברת והולכת. אלא ששיפור המעמד הכלכלי לטובה היה כרוך גם במאמץ, בכיבוש ובהתיישבות, כדי להגיע לבתים מלאים כל טוב ובורות חצובים. במקום להתעודד ולהתאמץ לקראת המלחמה שסופה להעלות את האומה למדרגה נישאה, הגיב אז העם כמנהגם של מפונקים והקימו מחאה על ידי העדפת האוהלים על פני הבתים שבארץ כנען, בהרי השומרון יהודה הנגב והגליל. ביקשו על ידי כך להראות את מצוקתם, כאילו משה אינו דואג להם כראוי. זוהי כוחה של המניפולציה התקשורתית של המרגלים, שגררה אחריה את ראשי העם, שבודאי לא רצו להיראות כמי שמצוקת העם אינה נוגעת לליבו והצטרפו לעם המרגנים. כך גם היה בימי רחבעם מלך יהודה, כאשר העם סקל את שר האוצר של שלמה, והכריז: "איש לאוהליו ישראל". הפירוד באהלים בא מתוך עמדה של תביעה, שלעומתה יש להציב עמדה של מאמץ פעיל, המשותף לכל העם ולמנהיגיו כאחד, המביא להצלחת האומה בשם ה'.

מקור

כסדום (על ההפטרה)

דבריה הקשים של הנבואה בפיו של ישעיהו בן אמוץ, הכוללים את הביטויים הקשים ביותר שנאמרו כלפי עם ישראל בתנ"ך, מגיעים לשיא חריפותם בשעה שהנביא משווה את עם ישראל לסדום ועמורה (א,ט): "לולי ה' צ-באות הותיר לנו שריד כמעט, כסדום היינו, לעמורה דמינו". חז"ל (ברכות יט, א) מעירים שכאשר מדברים אל העם בסגנון של השפלה, הדבר גורם להידרדרות נוספת: "אמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא משמיה דרבי יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. ואמר רב יוסף: מאי קראה (מה המקור במקרא)? שנאמר: כמעט כסדום היינו. מאי אהדר להו נביא (מה השיב הנביא)? שמעו דבר ה' קציני סדום". בעקבות ההשוואה "כסדום" הופך העם להיות ממש סדום: "שמעו דבר ה' קציני סדום, האזינו תורת א-לוהינו עם עמורה" (י). מכאן למדנו שעם כל צדקתה של הביקורת, יש להשתדל שהדברים יפעלו שאופן המרומם את השומע ולא להיפך. כך קובע הרמב"ם בדיני תוכחה (הל' דעות פ"ו ה"ח): "הרואה את חברו שחטא, או שהוא הולך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב… שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך".

אך אף במצב של נפילה איומה שכזאת, לא אבדה התקוה, ושערי תשובה עדיין פתוחים: "רחצו, היזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניכם, חדלו הרע" (טז). נראה שמלבד הקריאה הפשוטה לחזרה בתשובה המצויה בפי הנביאים, יש כאן גם רמז לכך שדווקא בשעה שהדור ירוד, מתגלה טהרתו העצמית, הסגולה הפנימית. החטא אינו אלא לכלוך, שניתן להסירו על ידי רחיצה. מתוך כך יש מקום להתבונן אף בחטא עצמו, אחרי התשובה, כחלק מתוכנית כוללת של הבריאה: "אמר רבי יצחק: אמר להם הקב"ה לישראל: אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו, כשלג ילבינו" (שבת פט, א). יש כאן רמז למגמה המשיחית, שהחלה בסדום: "מצאתי דוד עבדי. והיכן מצאתיו? בסדום" (בראשית רבה, פמ"א), שעניינה להעלות את כל הנפולים ואת כל הנפילות ולהשיבם אל הקודש על ידי ההתבוננות במשמעות של החטא בהשתלבותו במהלך של סדר הדורות.

ומכאן ביאור למילה הפותחת את תוכחתו של ישעיהו: חזון. במדרגות הנבואה החזון נמצא במדרגה הגבוהה ביותר. אכן יש צורך במדרגה גבוהה ומעמיקה במיוחד על מנת לצפות את התהליכים המופלאים שדרכם מתעלה האומה מתוך נפילותיה. רמז לדבר יש בהלכה הקובעת שאין נופלים על פניהם בתשעה באב משום שנקרא "מועד". בעומק העומקים של הצרה, שם טמונה הישועה.

מקור

סדר חדש (על ההפטרה)

"עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם; הָרִימִי, אַל-תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה, הִנֵּה אֱ-לֹוהֵיכֶם" (ישעיה מ', ט' מתוך ההפטרה).

הנביא מודיענו שיש שתי בשורות: מבשרת ציון ומבשרת ירושלים.
בשורת ציון, הציונות, דורשת לעלות על הר גבוה, לראות את ההיסטוריה מנקודת מבט המקיפה דורות רבים. רק מתוך התבוננות רחבת אופקים ניתן להשקיף על יד ה' המנהלת את המאורעות מאחורי הקלעים. המבט השטחי, המשקיף על בעיות השעה הדחופות, עלול לנטוע יאוש בלב. לימדונו חז"ל שפני דור הגאולה כפני הכלב. אחת המשמעויות של הביטוי הזה הוא שכשמכים את הכלב במקל, הוא נושך את המקל ולא את המחזיק בו. זו ראיה קצרת טווח, שעל מנת להשתחרר ממנה מזמין אותנו לעלות על הר גבוה.
הבשורה השניה, זו של ירושלים, דורשת כוח. על מנת להפיח נשמה במפעל הגאולה צריך לפרוץ את גבולות התודעה הרגילה, ולא רק לראות את יד ה' אלא גם לפתח הקשבה מיוחדת לשמוע את קול ה'. הדיבור הנבואי תובע את מקומו בעולם שהתרגל מזה אלפי שנים למציאות שבה אין דבר ה' נשמע כלל, ובו תפסה הפילוסופיה את מקומו.
כשאין קול ה' נשמע, שוררת מבוכה מוסרית. אפס הבטחון העצמי, וחסר הכוח, הכוח לקיים מתוך תחושה של עליונות מוסרית את הצו: "ארדף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". הנביא ישעיהו מעודד אותנו בשעות של מבוכה וקורא בכל עוז: הרימי בכוח קולך, הרימי אל תיראי, אמרי לערי יהודה: הנה א-לוהיכם!"

מקור

השורות הריקות לפני ספר דברים

כתבו התוספות ריש גיטין בשם רב האי גאון ובשם רבינו סעדיה גאון שנהגו לכתוב י"ב שורות בגט על שם י"ב השורות הריקות שבתורה המהוות כריתות בין ספר לספר: ארבעה בין בראשית לשמות, ארבעה בין שמות לויקרא וארבעה בין ויקרא לבמדבר, סך הכל י"ב.
ומה עם השורות בין במדבר לדברים? ותשובתם: "והפסק שבין וידבר (ספר במדבר) למשנה תורה (ספר דברים) לא חשיב (אינו מונה), שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה".

זה לכאורה הסבר תמוה, וכי אין כל חידוש במשנה תורה? במיוחד לאור העובדה שדווקא מצוות גיטין אינה מובאת בשאר התורה, אלא דווקא בספר דברים! אלא שאדרבה, הכריתות אכן מוזכרת למעלה, והן הן השורות הריקות, הכורתות בין הספרים, המהוות את חלקה של האשה הגרושה בתורה. שהרי אשה יונקת את התורה של כלל ישראל דרך בעלה, וכשהוא מגרשה, כדי שלא תישאר בלי תורה הוא מוסר בידה את השורות הריקות.

על יסוד זה ניתן להבין את ההוה-אמינא של הגמרא (גיטין יט, ב) שנתינת ספר תורה תוכל להיחשב כגט. יוצא שכאשר מוזכר בפירוש ספר כריתות בפרשת כי תצא, באמת אינו אלא חוזר ושונה את מה שלמעלה, בשורות הריקות.

מקור

ניתן להוריד את כל הטקסטים בקובץ PDF, ע"י לחיצה על הלחצן המצורף מטה:

לחצו כאן
PDF אוסף דברים

דוד ארוון |להציג את כל הפוסטים של דוד ארוון


« פוסט קודם
פוסט הבא »

2 תגובות

  1. יוסף וולמן הגב ד׳ באב ה׳תשע״ז (27 ביולי 2017) בשעה 8:18 am

    ממש תודה! יישר כח גדול! תבורך!

    • דוד ארוון הגב ד׳ באב ה׳תשע״ז (27 ביולי 2017) בשעה 9:37 am

      תודה. אני שמח לשמוע שזה מסייע.

השארת תגובה

ביטול

הרשמו לניוזלטר של האתר

ביחרו את רשימת התפוצה המועדפת, הוסיפו את כתובת האימייל שלכם ושילחו

* שימו לב: רשימת התפוצה "עדכון שבועי" תכיל את כל העדכונים שנשלחו ב"עדכון יומי" במהלך השבוע החולף, במידה והיו.
אודות האתר
היוזמה להקים את האתר הזה נבעה מלמטה. כלומר, אין זה אתר רשמי של הרב שרקי ולא של מכון או תנועה שהרב עומד בראשם או כחלק מהמערכת. האתר הזה נובע גרידא מיוזמה של תלמידיו הוירטואליים, מתוך קבוצת הפייסבוק "תלמידי הרב אורי שרקי", לייצר אתר שיאגד את המקורות הרבים ברשת לתורת הרב וכן יתן מקום ליצירות של תלמידי הרב.
קטגוריות
  • אישים (1)
  • אמונה (1)
  • הפטרות (10)
  • הרב ומשפחתו (4)
  • חגים ומועדים (42)
  • כללי (10)
  • ספר במדבר (27)
  • ספר בראשית (29)
  • ספר דברים (24)
  • ספר ויקרא (10)
  • ספר שמות (24)
  • פרשת בראשית (4)
  • פרשת ויגש (5)
  • פרשת ויחי (3)
  • פרשת ויצא (3)
  • פרשת וירא (2)
  • פרשת וישב (4)
  • פרשת וישלח (3)
  • פרשת חיי שרה (3)
  • פרשת לך לך (3)
  • פרשת מקץ (4)
  • פרשת נח (3)
  • פרשת תולדות (2)
  • קבוצת הפייסבוק (7)
  • שיעורי שמע (1)
  • שיעורים מתומללים (10)
  • תלמידים כותבים (4)
  • תפילה (1)
על מה מדברים פה?
PDF אברהם אוגדן אוסף אליהו בלק במדבר בראשית גאולה דברים הגדה הגדה של פסח הפטרה ואתחנן ויגש יום הכיפורים יום העצמאות יום ירושלים ימים נוראים ירושלים ירמיה יתרו כי תשא מגילה מועדים מטות משה משכן משפטים מתומלל ספר במדבר ספר בראשית ספר דברים ספר ויקרא ספר שמות עצמאות פורים פייסבוק פנחס פסח פרשת שבוע קוק קרח שלום שרקי תרומה
הרשמה לניוזלטר

ביחרו את רשימת התפוצה המועדפת, הוסיפו את כתובת האימייל שלכם ושילחו

* שימו לב: רשימת התפוצה "עדכון שבועי" תכיל את כל העדכונים שנשלחו ב"עדכון יומי" במהלך השבוע החולף, במידה והיו.
לוגו האתר באדיבות אליהו לרנר
נבנה על ידי WP-Killer
גלילה לראש העמוד