דברים | אוסף דברי הרב שרקי

כיצד עלינו לראות את ספר דברים ביחס ליתר חומשי התורה?
ספר דברים הוא ספר מרתק מפני שהוא ביטוי של הסגנון הספרותי של משה רבינו עצמו. ספר יהושע שנכתב על ידי תלמידו של משה כתוב מבחינה סגנונית בדיוק כמו ספר דברים, מה שמעיד על כך שספר דברים הוא סגנונו של משה רבינו (יש בכך הערה כנגד ביקורת המקרא שרואה את ספר דברים כספר מאוחר). יחד עם כך שספר דברים הוא דברי משה אל עם ישראל בסגנונו היחודי של משה, ספר דברים הוא חלק מחמישה חומשי תורה, כלומר – כיוונה דעתו של משה לדעת המקום. השינוי הסגנוני האמור מלמדנו שהתורה מתאימה את עצמה לאדם במהלך התפתחותו; כך למשל כשבני ישראל יצאו ממצרים, מיד לאחר שירת הים נאמר להם: "ועתה, אם שמוע תשמע לקול ה' אלוהיך… כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" (שמות ט"ו, כו). כלומר – על מנת שלא תהיה חולה, כדאי לקיים את המצוות. זהו סגנונו של ספר שמות הפונה אל עם של עבדים שהיה עובד ע"ז, שופך דמים ומגלה עריות (ע"פ דברי המדרש והזוהר). היסוד הזה נשאר אמיתי – שכן ספר שמות הוא חלק מן התורה, אלא השאלה היא מהי הפרופורציה, מה המשקל שיש לתת לדברים אלו אל מול הדברים הנאמרים בספר דברים; הלא יש בתוך הנפש שלנו חלקים נמוכים שזקוקים לסגנון של ספר שמות – חלקים שצריך לייסר אותם ולהפחיד אותם, יראת העונש איננה דבר שצריך להתבייש ממנו כאשר הוא נצרך. אלא, שספר דברים מראה לנו לאיזה גובה מוסרי אידיאליסטי אנו צריכים לשאוף – "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת…" (דברים ד', ח).

אפשר לראות בספר דברים מעין סידור מחדש של כל התורה כולה. בתלמוד מובאת מחלוקת תנאים ידועה האם לדרוש סמוכים או לא – רוצה לומר, כאשר אנו רואים שני פסוקים שאינם קשורים מבחינה עניינית והם סמוכים זה לזה, האם ניתן ללמוד משהו מכך או לא. זוהי מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים בכל התורה כולה, ואילו בספר דברים כולם מסכימים שדורשים סמוכים. ניתן להסיק מכך שבספר דברים התורה מסודרת לפי הסדר הסופי, זוהי ה"מסקנה" של התורה כולה. על כן, פרשיות שנשנו בספר דברים, שופכות אור על כתיבתן הראשונה.

דבר בולט נוסף הוא שספר דברים מופיע בתור החוקה המדינית של המדינה העברית בארץ ישראל. עד כדי כך, שדברי חז"ל סביב הספר באים להסביר מדוע בכל זאת צריך לקיים את המצוות מחוץ למסגרת המדינית, מדוע בכל זאת עלינו להמשיך ולקיים את המצוות בחוצה לארץ. השאלה הזו עולה על רקע פסוקים מפורשים מספר דברים (בינהם: "ועתה ישראל שמע אל החוקים… למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ" (דברים ד', א), "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים… לעשות כן בקרב הארץ" (שם, ה), "ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ" (שם, כא), "ושמרת את חוקיו ואת מצותיו… ולמען תאריך ימים על האדמה…" (שם, מ), "ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ" (שם ה', כז), "ושמרתם לעשות… והארכתם ימים בארץ אשר תירשון" (שם, כט), "וזאת המצוה והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה'… לעשות בארץ" (שם ו', א), "ועשית הישר והטוב בעיני ה'… ובאת וירשת את הארץ הטובה…" (שם, יח) ועוד) וכן בנביאים (כדוגמת: "הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים" (ירמיהו ל"א, כ)). הדברים בולטים בפשט הפסוקים עד כדי כך שאפילו שפינוזה כתב שכל מי שקורא באופן אובייקטיבי את תורת משה מבין שהמחבר המקראי לא התכוון שיקיימו את המצוות בחוץ לארץ, שהרי כל מי שקורא את ספר דברים באופן אובייקטיבי רואה שזו החוקה המדינית של עם ישראל בארצו. ואף על פי שמסקנותיו של שפינוזה אינן מקובלות עלינו ואנו לא מחוייבים לדבריו, מעניין הוא שגם הקורא מן הצד מרגיש את רוח הדברים של הספר.

מדוע משה מזכיר את חטא המרגלים באופן השונה מהותית מזה המופיע בספר במדבר?
אכן יש הבדל תהומי בין סיפור המרגלים המופיע בפרשת "שלח" לבין זה המופיע בפרשתנו: בפרשת שלח, מי שמגיב לנאום המרגלים הם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, ואילו משה ואהרן מתוארים שם בתור אלה שנופלים על פניהם ולכאורה לא מדברים. לעומת זאת, בפרשתינו – מי שנושא את דברי הנגד הוא משה רבינו, ואילו כלב ויהושע לא מוזכרים כנושאי דברים (לפחות לא באופן מפורש).

בפשטות אפשר לומר שגם יהושע וכלב דיברו וגם משה דיבר, אלא שהכתוב רצה להדגיש צדדים מסוימים בהקשרים שונים. כל שעלינו לעשות הוא להשוות בין הדברים: אל מול הטענה של המרגלים שאין לנו יכולת לכבוש את הארץ, כלב ויהושע באים ומעודדים: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה!" (במדבר י"ג, ל), כלומר – על העם להתגבר ולכבוש את הארץ בדרך הטבע. לעומת זאת, תגובה משה היא שונה בתכלית: "ואמר אלכם: לא תערצון ולא תיראון מהם, ה' אלוהיכם ההולך עמכם – הוא ילחם לכם!" (דברים א', כט), זאת בדומה למה שאמר להם בסמוך לקריעת ים סוף: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות י"ד, ד). כלומר – משה מוותר באיזשהו מקום לחולשה של העם וכאומר להם: אתם יראים מן המלחמה? נדאג לכך שיהיו ניסים, כשם שהיו ניסים במצרים ובמדבר! אלא שמיד לאחר מכן, נאמרים הדברים הבאים: "וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר: אם יראה איש באנשים האלה… את הארץ הטובה… זולתי כלב בן יפונה – הוא יראנה… יען אשר מילא אחרי ה'. גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר: גם אתה לא תבוא שם, יהושע בן נון העומד לפניך – הוא יבוא שמה!" (דברים א', לד-לח). כאן למעשה גילה לנו הכתוב את הסיבה האמיתית לאי כניסתו של משה רבינו לארץ – בגלל חוסר המסוגלות להנהיג את האומה בדרכי הטבע בריאל-פוליטיקה ממשית, שנבע כנראה מחוסר אמון בכוחו של העם להילחם גם מבלי לסמוך על נסים.

באמרו לעם את דברי התוכחה הזו שהופנו כלפיו, משה למעשה מחנך אותם שמי שעתיד להכניסם לארץ הוא דווקא מי שמסוגל להנהיג אותם עם חרבו שלופה בידו, זהו חינוך לאקטיביות. המעלה של משה כאן היא שהוא מעמיד את עצמו כמי שחטא בדבר הזה יחד עם העם, והתוכחה שהוא משמיע כוללת גם אותו (כך על פי פרשנות רבינו דון יצחק אברבנאל).

נראה שיש בכך קשר לתלונתם; הרי הם חיו בחברת שפע, וקבלו כל צרכם: מן, מי באר וענני כבוד, בגדיהם לא בלו ורגליהם לא ניגפו. והנה הבטיחם הקב"ה להכניסם לארץ דשנה טובה ורחבה, אשר לא יחסר כל בה. אם כן הכיוון הכלכלי שהוזמנו אליו היה של צמיחה גוברת והולכת.

"ותרגנו באהליכם" – מדוע ציין הכתוב שתלונתם של בני ישראל בעקבות הסתת המרגלים היתה באהלים?
אלא, ששיפור המעמד הכלכלי לטובה היה כרוך גם במאמץ, בכיבוש ובהתיישבות, כדי להגיע לבתים מלאים כל טוב ובורות חצובים. במקום להתעודד ולהתאמץ לקראת המלחמה שסופה להעלות את האומה למדרגה נישאה, הגיב אז העם כמנהגם של מפונקים והקימו מחאה על ידי העדפת האוהלים על פני הבתים שבארץ כנען, בהרי השומרון יהודה הנגב והגליל. ביקשו על ידי כך להראות את מצוקתם, כאילו משה אינו דואג להם כראוי. זוהי כוחה של המניפולציה התקשורתית של המרגלים, שגררה אחריה את ראשי העם, שבודאי לא רצו להיראות כמי שמצוקת העם אינה נוגעת לליבו והצטרפו לעם המרגנים. כך גם היה בימי רחבעם מלך יהודה, כאשר העם סקל את שר האוצר של שלמה, והכריז: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי, איש לאוהליו ישראל" (שמואל ב כ', א). הפירוד באהלים בא מתוך עמדה של תביעה, שלעומתה יש להציב עמדה של מאמץ פעיל המשותף לכל העם ולמנהיגיו כאחד, המביא להצלחת האומה בשם ה'.

מדוע עם ישראל צריך לבקש רשות מאדום לעבור בארצו?
לעם ישראל יש איזושהי מחויבות עתיקה כלפי אדום. ישנם זמנים במהלך ההיסטוריה שבהם האומה הישראלית מחליטה – בין ברצונה בין שלא ברצונה – לרדת מן הבמה הפוליטית. אלו הן תקופות של גלות. נשאלת השאלה: מי ינהל העולם, מי יתפוס את העמדה השלטת בזמן שעם ישראל מצוי בגלות? על כך מגיעה התשובה: אדום. אדום הוא הפוליטיקאי המובהק, הוא זה שמביא את ה"שלום הרומאי" ("פקס רומנה" בלטינית) לעולם. לאור זאת, לצאת מן הגלות פירושו: לחזור אל משפחת העמים, להיות אומה בעלת אמירה פוליטית במרחב הגיאו-פוליטי הכללי. אם אתה רוצה לחזור למשחק, עליך לבקש רשות. לכן, בכל פעם שאנו רוצים לצאת מן הגלות, אנו מבקשים רשות מן האומות (זוהי היציאה הרשמית מ"שעבוד מלכויות"): רוצים לצאת ממצרים – פרעה צריך לתת רשות, רוצים להכנס לארץ כנען דרך אדום – יש לשלוח מלאכים אל מלך אדום, רוצים לצאת מפרס – צריך רשות מכורש, רוצים לצאת מגלות אדום – צריך רשות מן האומות המאוחדות. היום איננו זקוקים יותר לרשות מאחר וזאת כבר ניתנה לנו בכ"ט בנובמבר, ומרגע שניתנה הרשות – אין להשיבה. המסר הסמוי המועבר אלינו מן מהאומות כיום הוא שהם עשו טעות בכך שנתנו אישור להקמת המדינה העברית ושיש להחזיר את הגלגל לאחור. כל מערכת הלחצים והסכסוכים שבמזרח התיכון – שבהם מעורבים גם נציגי אדום (העולם המערבי), גם העולם המוסלמי וגם עם ישראל – איננה נובעת מסכסוך קטן בדבר תואי גבול כזה או אחר, אלא מדובר במאבק על ההובלה של התרבות האנושית כולה. נכון לעכשיו, העולם המערבי הוא עדיין זה ששולט בכיפה, כאשר יש ניסיון לבטל את ההגמוניה הזו מצד העולם המוסלמי. עם ישראל נמצא בתווך, והשאלה היא האם יש לו אמירה משלו; האם אנו מבינים שהגענו לארץ בגלל שיש לנו מסר להעביר לאנושות. ניתן לומר שהנפש העולמית באה כיבכול בטענה אל עם ישראל: לאחר אלפיים שנים הצלחתם סוף סוף לשכנע את כולם שארץ ישראל מגיעה לכם בחזרה, שברתם את המיתוס הנוצרי הקתולי והפרבוסלבי והצבתם סימן שאלה מול הנצרות והאסלאם, ולאחר כל זאת אין לכם מה לומר לעולם בחזרה?! העולם מרגיש מרומה ותובע בחזרה את ארץ ישראל. כנגד כל זאת אנו צריכים לבוא מתוך תודעה שיש לנו מה לומר לאנושות, ומתוך כך – גם אם הדבר יצור התנגדות וחיכוך, לכל הפחות הכבוד יחזור, יבינו שאכן יש ליהודים מה לומר, שדבריהם הם יחודיים ואולי כדאי גם להקשיב למה שיש להם לומר.

מדוע אדום מזוהה עם רומא בתודעה של חז"ל?
אדום היא אב-טיפוס לפוטנציאל של גניבת הזהות הישראלית; רומא בסופו של דבר התפתחה לנצרות המכריזה: "ורוס ישראל" – 'אנו ישראל עם קדושיך', וכאשר הנוצרי קורא בתנ"ך את המילה "ישראל" – הוא מזהה אותה עם הכנסיה הקתולית. בסופו של דבר, גניבת הזהות הזו באה במין נוסחה מאוד דומה לדברי אדום ועשו, והנביא אמר: "מחמס אחיך יעקב – תכסך בושה ונכרת לעולם" (עובדיה א', י). כמו כן, המלך הורדוס היה (בין היתר) בעיני חז"ל מי שמזוהה עם רומא, מפני שהוא זה שבעצם שיתף פעולה עם רומא בניהול הממלכה, שמצד אחד היה מתפקד כמלך יהודה, ומצד שני השתתף במשחקים של הירקלס וביבלוס ומשך את כל הממלכה לכיוון של רומא. היה זה הוא שהחליט שעתידו של עם ישראל הוא בהשתלבות במרחב הרומי. יתכן שבשל כך הוא זה שהיווה את חולית הקשר בין אדום לבין רומא בתודעה של חז"ל, אם כי עד היום איננו יודעים בדיוק מהיכן הרומאים באו וזוהי תעלומה היסטורית בעיני החוקרים.

מהו היחס הראוי כלפי עמון ומואב?
מצד אחד אנו מצווים לא להתחתן עם הזכרים שבמואב ועמון, שנאמר: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כ"ג, ד), ומצד שני מתוך נעמה העמונית ורות המואביה הקמנו את ממלכת ישראל. וכן, כאשר אברהם אבינו יוצא מחרן נאמר לו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב, ג), התלמוד מסביר ש"ונברכו" הוא מלשון הברכה וחיבור, ואומר התלמוד בשם רבי אליעזר בן הורקנוס: "שתי בריכות טובות יש לי להבריך בך, והן: רות המואביה ונעמה העמונית" (יבמות סג.). חז"ל אמרו לנו שבגלל מה שעתיד לצאת מהם נאמר לנו בתורה: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב', ט), וכל מה שנלחמנו בהם לאורך ההיסטוריה היה רק לאחר שהם פתחו במלחמה תחילה. האמביולנטיות הזו כלפי עמון ומואב מקורה במעשה ההקמה של האומות הללו: בנות לוט היו אלה שהעמידו את מואב ועמון מתוך רצון להקים שם לסדום. מחד, להקים שם לנפטר זהו מעשה של חסד, מעשה אברהמי מובהק. מאידך – ה"נפטר" כאן הוא סדום, שהיא אנטי-חסד באופן מובהק. יוצא אם כן, שהאומה המואבית והעמונית הן אומות קיצוניות שתהיינה כאברהם או – להבדיל – כסדום (כפי שאומר צפניה הנביא: "מואב – כסדום תהיה" (צפניה ב', ט)). התפקיד של עם ישראל הוא להצליח להוציא מתוך האומות הללו את הגרעין הטוב שחבוי בהן, ואז הפוטנציאל של תיקון העולם הוא גדול, משום שבסופו של דבר דווקא באומה היותר מרוחקת נמצא הגרעין של המשיחויות.

מדוע משה בוחר להזכיר בשנית את פרשת בני גד ובני ראובן?
בניגוד למופיע בספר במדבר, בפרשתנו מעשה הכיבוש והנחלה של עבר הירדן המזרחי מוזכר כמעשה לכתחילי ומתכונן מראש, משה רוצה להראות לעם שיש בידם כבר קבלות של הצלחה – כבשנו כבר את כל עבר הירדן המזרחי, בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה כבר יושבים במקומם. הדבר הזה מטרתו לעודד ולתת רוח גבית לעם – שעכשיו כל שנותר להם לכבוש הוא את עבר הירדן המערבי. הדברים נאמרים באספקלריה אחרת לגמרי מזו שמשתקפת בפרשת מטות, זוהי אספקלריה לאומית לכתחילית של ספר דברים.

מקור