ברק שילפני כעשרים שנה אבי הציג בפניי עובדה מעניינת, זאת הייתה זרה לי ואף לא הבנתי אותה לעומקה: "בעיראק לא היה מושג כזה 'יהודי דתי' או שהאדם היה יהודי או שהוא התבולל".
לימים התבגרתי מעט, למדתי משיעוריו של הרב ויהדותי חזרה אליי, כפי שהייתה מונהגת בטבעיות בקרב שומרי המצוות בבית הכנסת שלי בילדותי. כמו כן, קיבלתי בהבנה את ה"דתיות" הכפויה על היהדות – אחרי הכל, אחינו יוצאי אירופה נאלצו באמת להתמודד עם מבחן לא פשוט… אגב, לאחר "שיבת ציון" אחינו הספרדים לא יכלו להישאר מאחור, שהרי נוצרה דמות "דתית" אוטופית בקרב אחינו האשכנזים – שונה בתכלית מדמות היהודי היושב על אדמתו כפי שמופיע בתנ"ך, אך כמו כל אוטופיה, כל מי שרחוק מימנה יכול להרגיש רגשי אשם/נחיתות, בפרט אם היא מצטיירת כדרך ל"כיסא בשורה הראשונה בגן עדן", לכן ישיבות ספרדיות אימצו את המודל הליטאי והמושגים "דתיות" ו"חילוניות" נכנסו גם ללקסיקון הספרדי בתוך מדינת ישראל. בנוסף, היו יהודים ספרדים אשר לא נחשפו ל"תנועת ההשכלה" בחו"ל, אלא נתקלו בהשלכותיה דווקא כאן, ולכן עברו את החוויה של אחינו האשכנזים באיחור(משמע זה לא באמת עניין עדתי, אלא תוצר של כורח הנסיבות).
לאחרונה התפרסם סקר מסוים בו הוצגו הנתונים כי יותר ממחצית יוצאי ה"ציונות הדתית" אינם מגדירים עצמם "דתיים", אני חושב כי זאת ההוכחה הגדולה ביותר לחזרת היהדות ל"לאומיותה", תוך עזיבת "דתיותה". נכון, ישנה עדיין דרך ארוכה על מנת להשלים את המהפכה האמונית הלאומית, וחלק מהבירור שבדרך הוא מעבר דרך "הכיפות השקופות", "הדתיים לייט" וכו', אך לא משום כך נחשוש מהדרך.
ישנו עוד מחסום פסיכולוגי בדרך לנורמליות היהודית: רבים מקרב שומרי המצוות מסרבים בתוקף להגדיר את היהדות כ"לאומיות", היות ולאומיות נקשרת עבורם עם "חילוניות" (במחשבה קצת יותר מעמיקה, הדיכוטומיה הזאת בין חיי הרוח לממלכה, היא הנצרות), לא עולה על דעתם של "דתיים" אלה, כי היהודי הלאומי שומר את המצוות מתוך כוונה רחבה ומחויבות גדולה יותר, ולא מתוך דתיות פרטית אינטרסנטית צרה, לכן כל מצווה היא בעלת משמעות הרבה יותר חזקה, עד לדרך לתיקון עולם.
(אפילו עצם ההגדרה הסרוגה לתנועה אותה היא מייצגת כ"ציונות דתית" יש בה טעם לפגם, היות ומלכתחילה היא הגדירה בתוכה "דתיות" – אני הייתי מחליף את ההגדרה ל"ציונות האימונית").
מדוע בחרתי להעלות את הדברים בפתחו של יום ירושלים? היות וירושלים נקנית ב"אחדות העם" והיות וה"דתיות" היא אם כל הסקטוריאליות המפלגת, לכן חזרתנו ליהדותנו הלאומית או יותר מדויק "ישראליותנו האמונית" היא הדרך לשחרר את לב ירושלים ולב העולם, היות והסקטוריאליות כמעט תעלם.
במהרה בימנו אמן!
"לך ירושלים….".