מטות | חצי שבט מנשה

בני ראובן וגד באו בבקשה למשה ואלעזר להתיישב בעברו המזרחי של הירדן. האזור הוא אמנם חלק מארץ ישראל אך לא חלק מארץ כנען. גבולות ארץ כנען אינם גובלים באוכלוסייה זרה. בדרום – המדבר, במערב – הים, בצפון אז היו יערות הלבנון שלא היו מיושבים. ומה במזרח? אם בני גד וראובן היו נוחלים בעברו המערבי של הירדן היה נשאר עבר הירדן המזרחי אזור ריק, אחרי הכרתת ממלכות סיחון ועוג, ומשמש חָיִיץ בין ישראל לעמים, ועם ישראל היה חי בארץ כנען במעין בועה שאין לה קשר עם שאר העולם. הקשר לאומות עובר דרך הגר (גד וראובן – ראשי תיבות ג"ר). ראובן וגד מבני לאה לוקחים על עצמם להיות הגשר עם העולם, ונצמדים לגבול עמון ומואב. הקשר של עם ישראל עם האומות מבוסס על הכלכלה ולכן יש כאן הדגשה רבה על כך שהם רוצים את עבר הירדן המזרחי מסיבות כלכליות.

משה נעתר על פי ה' לבקשתם של בני גד וראובן, אך פתאום מופיע חידוש. החלק הצפוני של עבר הירדן המזרחי ניתן ליישוב בני ישראל, ומשה נותן את האזור לחלקים של מנשה, שלא היו שותפים לבקשה.

חלק אחד ניתן למכיר בן מנשה, מדובר בבן 180 שנה לפחות. בעיה דומה יש עם יאיר בן מנשה.

פתרון התעלומה נמצא בספר דברי הימים (דה"א ב, כא), שם מבואר שערי הבשן היו כיבושי של בני מנשה עוד בימי יוסף, ושבימי שעבוד אבותינו במצרים, גשור וארם כבשו מהם את שישים הערים שנקראו חוות יאיר. (לזכרם של אותם ערים, כונו מאוחר יותר הערים של יאיר בגלעד אף הן בשם זה, כמוזכר בספר שופטים).

בפרשתנו משה נותן לצאצאיהם את נחלתם הקדומה בחזרה, כמפורש במסעי: כִּי לָקְחוּ מַטֵּה בְנֵי הָראוּבֵנִי, לְבֵית אֲבֹתָם, וּמַטֵּה בְנֵי-הַגָּדִי, לְבֵית אֲבֹתָם – בגלל בקשתם, אבל וַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה, לָקְחוּ נַחֲלָתָם – שהגיעה להם בדין.