דוד ארוון"אין כוחה של אומה זו אלא בפה". כך אמרו זקני מדין לבלק מלך מואב. מכוח ידיעה זו פנה בלק אל מי שכוחו בפיו, לבלעם. ניתן היה להבין שכוונת המאמר הזה של חז"ל היא שעם ישראל אינו צריך לעסוק במלחמה ובעשיה גשמית. אלא שלא כך הדבר. הלוא הרקע לבהלתו של בלק היה "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי". דווקא מתוך מצב של גילוי כוחם הצבאי של ישראל מופיעה הבקשה לעמוד על סוד כוחם. רק אחרי ההעזה לפעול בהיסטוריה ובמערכות המדיניות באה ההתמודדות האמתית בתחום הרוח, שבו ישראל עושה חיל.
"וירא בלק בן ציפור". מבאר הזוהר שמאחר והיה בלק מחכמי בני קדם, היה משתמש בדרכי הכישוף בצורה של ציפור על מנת להבין את הנעלם, ומשום כך מכונה "בן צפור", כלומר מבין על ידי ציפור. הציפור היתה עשויה חציה מכסף (מידת החסד) וחציה מזהב (מידת הדין), וכנפיה מנחושת (מידת הרחמים). רואים אנו כאן נסיון לבצע באופן טכני את תכונת איחוד המידות שבמוסר הישראלי. אלא שאין הדבר יכול לעלות בידו כי האחדות חיצונית היא, בכנפיים, מבחוץ ולא בפנים בכוח הדיבור. אכן מבאר הזוהר שבמקום הלשון של הציפור, במשכן הדיבור, שהוא ייחודם של ישראל, הועמד עצם של מת הנקרא "ידוע" (שממנו עושים את הידעוני) במקום הדעת של ישראל. אי אפשר להשוות מקור מים חיים, נשמת ישראל, למעשי זבחי מתים, כישופי בני קדם.
מי שיש לו עין טובה, מתלמידיו של אברהם אבינו, מי שיש לו עין רעה, מתלמידיו של בלעם הרשע. חז"ל לימדונו שהאופן שבו ניגש האדם אל החיים קובע גם את אופי החיים. כשהמסתכל בוחן את העולם ואת החברה מתוך קנאה וצרות עין, הוא כבלעם, מצמצם באמת את מרחב החיים, ומביא קללה על כל מי שהוא פונה אליו במבטו. ככל ששיעור הקומה הרוחני של האדם גדול יותר, כך הנזק הבא בעקבות עינו הרעה גדול יותר. זה היסוד לממשות האיום שבקללתו של בלעם, עד כדי כך שכישלונו נחשב לחסד מיוחד של הקדוש ברוך הוא: "ולא אבה ה' אלוהיך לשמע אל בלעם, כי אהבך ה' אלוהיך".
לעומת בלעם, תלמידי אברהם אבינו יודעים שהמבט החיובי גם משנה לטובה את מי שמביטים בו, גם ללא ידיעתו, כאימרה המפורסמת: "תחשוב טוב, יהיה טוב". בקשת הטוב שבכל דבר, היא היא המקדמת את העולם אל טוב ה'.