דוד ארוון
אליהו הנביא הקריב עולות מחוץ למקדש ובכך לכאורה עושה חטא על מנת להשיב את ישראל בתשובה. כך גם נפסק להלכה, שלנביא מותר בתור הוראת שעה לבטל מצווה מהתורה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך". את הרעיון הזה של הירידה אל העם למד אליהו מאהרן הכהן שהשתתף בפועל בחטא העגל והיה עמם בצרה. לעומתו, משה רבנו ירד מן ההר ומיד טיפל בחוטאים במידת הדין. ניתן לומר שמשה מניח שהאדם טוב מיסודו ולכן אין כל מקום לחטא. אהרן לעומתו מכיר באפשרות הריאלית של החטא ומניח מקום לכפרה. משה פועל "לכתחילה" ואהרן "בדיעבד". השילוב בין שניהם הוא ההכרה בכך שהאדם טוב אך גם עלול לחטוא (והחטא מקרי לו). דוגמא לשילוב זה מצאנו בציווי על שחיטת הפסח בפרשת "בא", כאשר השחיטה נעשית מחוץ למקדש (ומחוץ לארץ ישראל כולה), זריקת הדם ואכילת בשר הקרבן נעשית בביתם של ישראל באופן חריג במיוחד (כביכול ביתם של ישראל הופך למזבח עליו זורקים את הדם, ואכילת הבשר אף היא נעשית כביכול בתוך ה"מזבח"), וכל זאת כהוראת שעה – לפסח מצרים ולא לפסח דורות. מצד שני, זהו צו ה' מפורש שבני ישראל הולכים על פיו. לא בכדי את הצו הזה פותחת התורה במילים: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר" (שמות יב, א). זוהי נקודה אחדותית בה נפגשות תורת משה ותורת אהרן כאחד.
בהפטרת שבת הגדול מלאכי, אחרון הנביאים, מתווה לנו דרך לקראת צאתנו אל הגלות, בזמן שהנבואה כבר לא שורה על עם ישראל: "זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים". תורת אהרון אינה שימושית בזמן של העדר נבואה. אלא שתורת משה עשויה להטיל מורך בליבם של ישראל, שכן מה יעשו אם חלילה יחטאו? היאך יעמדו בדין? הלא לא יהיו להם נביאים שיכולו לתקן הוראת שעה ולהשיבם בתשובה! על כן ממשיך הנביא וחותם את דבריו בדברי נחמה: "הִנֵּה אָנכִי שׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם".
לפני בוא יום הדין, הקב"ה ישיב לעמו את רוח הנבואה, בפרט זו של אליהו – שידע את סוד התיקון, ובעזרתה יתקנו ישראל את מעשיהם, האבות והבנים, וכך יגיעו ליום הדין כשהם נקיי כפיים וברי לבב.