תזריע | אביב

מראש חודש ניסן ואילך הוא הזמן הראוי לברכת האילנות המבטאת את הודאתנו על לבלובם של האילנות. שונה היא ברכה זו מהברכה הנאמרת כל השנה על כל דבר נאה, יהיה זה אילן או כל דבר אחר המעורר התפעלות אסתטית, היא ברכת "שככה לו בעולמו" (ברכות נח, ב ושו"ע או"ח סי' רכה). שם אנו משבחים על היופי שברא הקדוש ברוך הוא בלי לקשור אותו אל ההנאה שיש לבני אדם ממנו. עצם היופי ראוי למי שפועלו הוא פועל שלם. מה שאין כן הברכה על האילנות המלבלבים, שבה אנו מדגישים את ההנאה שיש לבני האדם מהיופי: "שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהן בני אדם". הסיבה לכך היא שהלבלוב, האופייני לאביב, מקביל להתחדשות האדם, שהחלה עם יציאת מצרים, שעליה אמר הרב קוק: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו" (מגד ירחים, ניסן). השימוש במילה "אילנות" שמקורה ארמי לעומת "עצים" שבעברית, הוא משום שהמילה העברית מציינת גם את העץ הגדוע שכבר איננו חי.

התורה אינה מדריכה אותנו להתפעל מחפצים שבהם פסקו החיים, כמו אלו העובדים לעצים מתים, כי אם מזמינה אותנו להתפעל מעצים חיים, הדומים לעץ החיים שבגן עדן, המפיחים ברוחנו פנימה אופטימיות ואהבה לחיים. חכמי הקבלה מעירים על כך שאיל"ן בגימטרייה (91) עולה כצירוף שם הוי"ה (26) ושם אדנות (65) כאחד, כדי להורות על כך ששפע החיים הנסתר, כנגד השם שאינו נקרא, פועל בתמידות בתוך העולם הגלוי, שכנגד השם הנקרא.

בעברית מקראית, המילה אביב מציינת מצב של תבואה שהגיעה לאמצע הבשלתה. זהו בעצמו המצב של בני ישראל היוצאים ממצרים. אף הם בחצי הבשלת זהותם. קיבלו אמנם חירות, אך טרם השלימוה בקבלת תורה ובכיבוש הארץ ובניית המקדש. על כן אומר הכתוב " היום אתם יוצאים בחודש האביב" (שמות יג, ד). זהו גם אחד הזמנים של המלטת הצאן. לכן גם אלמלא יצאו אבותינו אז ממצרים היה מתאים להודות לה' על ידי הקרבת שה על ידי הרועים. ואכן כך גם נהג כבר יצחק אבינו, כשאכל משני גדיי העיזים של יעקב, אחד כנגד קרבן פסח ואחד כנגד קרבן חגיגה (פדר"א). אף ישראל הם כשה הנולד מאמו: "גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד ועי' בספרי שם). ללמדך שלא המאורע קבע את התאריך של החג, כי אם שהמאורע התרחש בזמן הראוי לו.