דוד ארוון
בעוד שפרשת פרה עוסקת בטהרתו של יחיד שנטמא, עוסקת ההפטרה של פרשה זו (יחזקאל לו, טז-לח) בטהרת הכלל. טומאת היחיד הינה טומאה הלכתית, שיש לה השלכות מעשיות על מהלך החיים של האדם. אך הטומאה הכללית היא זו שמסלקת את השכינה בעקבות קלקולי החטאים בכלל, ושל העבירות החמורות בפרט: "שלש טומאות: טומאת עבודה זרה וטומאת גילוי עריות וטומאת שפיכות דמים. בעבודה זרה הוא אומר (ויקרא כ, ג): 'למען טמא את מקדשי'. בגילוי עריות הוא אומר (ויקרא יח, ל): 'ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ולא תטמאו בהם'. בשפיכות דמים הוא אומר (במ' לה, לד): 'ולא תטמא את הארץ'." (שבועות ז, ב).
תחילת דברי הנביא (יז) בתיאור העובדות הקשות: "בן אדם בית ישראל ישבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם". אולם, דווקא כאן רמוזה אפשרות התיקון: "כטומאת הנדה הייתה דרכם לפני". הלוא סיבת טומאה הנידה זמנית היא, ואפשר להיטהר ממנה. כך טומאת המעשים של כנסת ישראל תעבור מן העולם יחד עם שיבת ציון.
הגלות שנגרמה על ידי טומאת המעשים בארץ ישראל יוצרת אף היא טומאה חדשה: טומאת הגלות, הקשורה לקלקול עוד יותר חמור מהחטאים דלעיל, והיא חילול השם "באמור להם: עם ה' אלה! ומארצו יצאו" (כ). לפי זה ברור מדוע דרשו חז"ל (מדרש איכה ג, ז ובילקו"ש) "הלוואי יושבים על אדמתם אף על פי שמטמאים אותה", כי הגלות הינה קלקול גדול עוד יותר.
דברי הנביא אמנם מכוונים היטב לדעה הסוברת שאין הגאולה תלויה בתשובה משום שהיא אינטרס א-לוהי ממדרגה ראשונה (שמואל אמר: די לו לאבל שיעמוד באבלו – סנהדרין צז, ב). אך נראה שיש כאן דגש נוסף, והוא שהגאולה מולידה שינוי תודעתי באומה שלא ניתן להשיגו בתנאים של גלות. רק אחרי שמתקיים "ולקחתי אתכם מן הגוים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם" (כד) יכול להתקיים גם "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם מכל טומאותיכם, ומכל גילוליכם אטהר אתכם" (כה).
התלות בין התשובה לגאולה היא באופן שהתשובה תלויה בגאולה ולא הגאולה תלויה בתשובה. הסיבה לכך היא שתשובה אמתית חייבת לכלול את השיבה אל הממד הלאומי הכללי, ולא להסתפק ברוחניות פרטית, העשויה להקטין את מרחבי החיים. מתוך כך הפיכת לב האבן ללב בשר (כו) מזמינה מהפכה רוחנית "ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם" (כז).