דוד ארוון
בפרק הסיום של מורה הנבוכים, מציג הרמב"ם את הדעות השונות בדבר תכלית החיים. שלוש הראשונות אינן מספקות תכלית ראויה משום שאינן שייכות לאדם באשר הוא אדם, והן: א) הרכוש, ב) בריאות הגוף, ג) מידות טובות.
על התכלית של צבירת הרכוש, שבכללה גם תאוות השלטון, מעיר הרמב"ם שאינה אלא דמיון. הלוא הבעלות על חפץ או הסמכות השלטונית אינם אלא מוסכמה חברתית ולא דבר אמתי. יהיה זה חבל שישקיע האדם את עצמו בפעילות המיוסדת כל כולה על הדמיון.
בריאות הגוף הינה בוודאי תכלית ראויה יותר אלא שאין כאן מטרה שונה מזו של בעלי חיים, שאף הם זקוקים לבריאות הגוף. כך שאין כאן מימוש ייחודו של האדם.
המידות הטובות נדרשות לתקינות יחסי בני האדם זה לזה. כך שאם יימצא האדם ללא חברה, מה יעשה עם מידותיו הטובות?
את כל העיון הזה מצא הרמב"ם בפסוקים החותמים את הפטרתנו: "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחוכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו". החכם הוא הדואג לתיקון המידות, הגיבור הוא הדואג לבריאות הגוף, והעשיר לממון. אמנם כל אלה טובים וחשובים הם לשלימות האדם, אבל אינם המטרה. תכלית החיים היא לדעת את ה': "כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי". זו אמירה הנוגדת את המחשבה ההמונית לפיה תכלית האדם הוא קיום המצוות, עבודת ה'. המצוות לפי זה אינן אלא אמצעי להשגת דעת ה' ולא המטרה (כמפורש בהלכות יסודי התורה פ"ד הי"ג).
עד כאן ההתאמה בין דברי הנביא לבין דברי הפילוסופים הרואים בחיי העיון את תכלית האדם. מוסיף הרמב"ם שהיה די בכך שיחדול הנביא מלדבר, מאחר והוא הציג את תכלית החיים. אבל המשך דבריו מראה את הייחודי לתורת ישראל: "כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה'". אחרי דעת ה', עולה מטרה חדשה: חסד משפט וצדקה, שהם הערכים הכוללים את כל המוסר המעשי. אך בעוד שבטרם הושגה דעת ה' היו כל אלה רק הכשרה טכנית כדי לאפשר את ההשגה, הרי שאחרי השגת דעת ה' הופכים לגילוי רצון ה' ומתקדשים.
הרמח"ל (מסילת ישרים פכ"ו) מוסיף על הרמב"ם שלא רק המידות מקבלות הן ערך אצל יודעי ה' הקדושים, אלא גם חיי הגוף, הממון ושאר ענייני העולם. כך שהקדושה בשלימותה איננה ניגוד לחיי העולם הזה כי אם פיוס בין הגוף לנשמה.