דוד ארוון
חיזוק בדק הבית שנעשה על ידי יואש מלך יהודה בשנת עשרים ושלש למולכו (מלכים ב יב, ז-טז), חל בשנת מותו של יהוא מלך ישראל (כפי שמוכח מפסוק א בפרק יג). נראה שהדבר איננו מקרי. ימי יהוא היו חידוש רוחני שלא ידעה ממלכת יהודה כמותו. שבע שנותיו הראשונות של יהוא על כיסא המלכות חופפות את ימי מלכותה המרושעים של עתליה ביהודה הרודפת את בית דוד ומטפחת את עבודת הבעל, בעוד שבממלכת ישראל שולט מלך המבער את עבודת הבעל. לראשונה מרכז עובדי ה' נמצא בצפון ושל עובדי הבעל בדרום. החטא היחיד שנותר בצפון היה חטאת ירבעם, שלפי רבי יהודה הלוי (כוזרי ד, יג) לא הייתה עבודה זרה כי אם עבודה בבמות, שכמותה הייתה מצויה גם ביהודה, שכן "עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות" (יב, ד), אלא שעגלי ירבעם שימשו כתחרות לבית המקדש שבירושלים. המצב החדש הזה יתכן שגרם לעובדי ה' להרהור שמא עדיפה עבודת העגלים על עבודת המקדש, ומשום כך לא ראו לנכון לחזק את בדק הבית על ידי תרומותיהם למרות הוראתו המפורשת של יואש (יב, ה-ו), והוא הלך וניזק מפגעי הזמן. אך כאשר מת יהוא ועלה תחתיו בנו יהואחז שכבר לא הלך בדרך ה', ככתוב (יג, ב): "ויעש הרע בעיני ה'", התחזקה ההכרה בארץ יהודה שעל עובדי ה' לרומם את קרנו של בית המקדש והחלו לפקוד את בית ה' ולטפל בבדק הבית.
קיימת לפי זה הקבלה בין הגביה לצורכי בדק הבית בימי יואש בהפטרתנו לבין גביית מחצית השקל שבפרשת שקלים. שתיהן באות אחרי עזיבת עבודת העגל. הן העגל שבמדבר והן העגלים שבבית אל ובדן. בספר דברי הימים (ב כד, ט) אף מסופר שיואש גבה לשם בדק הבית את "משאת משה עבד הא-לוהים על ישראל במדבר", כלומר את מחצית השקל כפי שנעשה לשם הקמת המשכן. יש בכך חיזוק לשיטת רש"י (שמות לא, יח) שציווי המשכן בא אחרי העגל.
עבודת הבמות היא נטייה של פירוד, שיש בה חסרון אהבת הכלל. עבודת העגל במדבר באה מיראה מופרזת מפני היעדרותו של משה. עבודת העגלים של ירבעם באה מפני היראה שמא ישוב העם לבית דוד. התיקון למעשים אלו הוא בריבוי האהבה והמסירות לכלל הבאה לידי ביטוי בתרומה עבור בית ה'. משום כך לא נכלל במפעל האהבה "כסף אשם וכסף חטאת" (יב, יז) המורה על יראה.