דוד ארווןהיה בכך שכלול של מצוות התורה, המאפשרת עבדות לזמן מוגבל כלפי בן ישראל. עם ביטולה המוחלט של העבדות ביקשו כנראה ראשי העם לחזק את ברית אבותיהם היוצאים ממצרים מעבדות לחירות, במעין קל וחומר: אם ברית יוצאי מצרים הביאה לביטול חלקי של העבדות בישראל, ביטולה המוחלט כעת לא כל שכן שיחזק את הברית, ובכך נינצל מיד הכשדים.
העם לא עמד בהתחייבותו ושב לשעבד את העבדים והשפחות המשוחררים (יא). על רקע מעידה זו מזכירה הנבואה את חוק התורה המגביל את העבדות לשש שנים. (כאן, שלא כבלשון ברית צדקיהו, מוזכר רק העבד ולא השפחה, כי בדין תורה אין זה מצוי כלל שאמה עבריה תצא רק אחרי שש שנים). לאמור: הלוואי והייתם לפחות שומרים על חוק התורה המינימלי, ולא ביקשתם לנהוג מנהג חסידות, שהוא אמנם "הישר בעיני ה'" (טו), אבל לא עמדתם בו.
המעידה בסמוך לכריתת הברית מקבילה למעשה העגל שחל בסמוך לברית של הר סיני. מרוב צימאון לאלוהות, נופל העם לעבודת העגל. נראה שזו הסיבה לאופן שבו מתאר הנביא את הברית בימי צדקיהו: "העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו" (יח). אמנם כתב רש"י (בראשית טו, י): "ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה, כמו שנאמר: העוברית בין בתרי העגל (ירמיה לד, יט)", ספק אם אכן כך עשו בטקס הברית שנערך בעזרה. נראה יותר שזו מטאפורה בפי הנביא, המדמה את מעשי ראשי העם למעשה העגל.
כשם שמעשה העגל אינו מבטל את הברית הנצחית עם ישראל, כך גם פרשה זו אין בכוחה למאוס לנצח בישראל. משום כך מסיימת ההפטרה באזכור שני הפסוקים המקדימים את הסיפור, המבטיחים שלעולם לא ימאס ה' בזרע אברהם ישחק ויעקב ובבית דוד (לג, כה-כו).