דוד ארוון
יש שמות בתחילת הפרשה: ואלה שמות בני ישראל, ראובן שמעון וגו'. עם מות דור יורדי מצרים ניתן לדור הבא אחריו שם קיבוצי בלבד "עם בני ישראל". אחר כך אובד גם השם המקורי ונהיים ל"העם" בלבד. זו דרכה של מצרים, למחוק את הזהות האישית המצביעה על כך שיש לאדם נשמה, והופכת אותו לפרט סתמי המתבטל במכונה הקולקטיבית של בוני ערי המסכנות. כך שבסיפור לידתו של הגואל כבר אין שמות. יש רק איש מבית לוי, בת לוי, הילד, אחותו, העלמה, בת פרעה, אמתה, אם הילד, כמו נמחקה הזהות האישית. אפילו משה אינו ידוע בשמו העברי, וגם שמו "משה" משמעותו במצרית "בן", ללא יחוד.
כשמתחילה הגאולה, שואל משה על עצמו "מי אנוכי?", ועל הקדוש ברוך הוא "מה שמו?". על מנת להיגאל יש לשוב לזכור מה הוא השם שבשמו פועלים, מה השליחות שהאדם ממלא בעולם ומהי המידה שבה מנהיג ה' את עולמו באותה שעה. על כן הדגיש משה רבינו ששליחותו היא "באתי אל פרעה לדבר בשמך" דווקא, ולא שליחות סתמית.
אמרו אצטגניני פרעה שנולד מושיען של ישראל ואיננו יודעים אם ממצרים אם מישראל, לפיכך ציווה פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", בין מצרי בין עברי. עולים מדברי חז"ל שני לקחים: האחד, שכבר שמונים שנה לפני הגאולה יש מי שחש את בואה. עם כל זה, בשנים שאחרי כן, לא מתרחש שום דבר, והשעבוד ממשיך. הצופה הרגיל אינו יכול שלא להביע אכזבה. מבחינתו, כל הדיבורים על גאולה קרובה אינם אלא אשליה שנתבדתה.
כאן טמון סוד הגאולה, המתקדמת לאיטה מתוך תהליכים סמויים עד הופעת מלוא אורה. הלקח השני הוא שהגואל חייב להיות בעל זהות כפולה, המשייכת אותו בבת אחת לאומה מצד שורשיו ולאומות מצד תרבותו, על מנת שתהיה הגאולה שלימה, כשהיא כוללת את ישראל ואת האנושות.