דוד ארוון
מצד אחד השתמש יעקב אבינו בטיעון "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה", בתור ראיה לביטול חלומו של יוסף, שכן מאחר ואמו של יוסף, רחל, מתה, אין שום אפשרות שהיא תבוא להשתחוות לו, כך שהחלום כולו בטל. אך מצד שני נאמר "ואביו שמר את הדבר", ופירש רש"י: "היה ממתין ומצפה מתי יבוא". אם כן, ידע יעקב אבינו שהחלום אמת ועתיד להתקיים. איך אם כן פירש את השמש והירח שבחלום, אם אי אפשר לפרש שהירח מכוון לרחל?
נראה לומר שיעקב ידע שהוא בעצמו גם השמש וגם הירח כאחד. הוא הירח, כי ישראל מונים ללבנה, והם בעלי עמדה פסיבית בעולם. אך הוא גם שמש, מאז שקיבל את כוחו של עשו בבכורה, בברכה, ובמאבק של פנואל, כשזרחה לו השמש, שעד אז הייתה מאירה לעשו. וכך היה שהשתחווה יעקב ליוסף בסוף ימיו. מאז נקבע שלוח השנה של עם ישראל יהיה גם שמשי וגם ירחי, כדי לכלול גם את כוח ההתבטלות לפני ה' יחד עם כוח הפעילות המדינית והלאומית.
עם ישראל נועד להאיר. "נתתיך לברית עם, לאור גוים". אלא שנחלקו הדעות בשאלה מהי הדרך היותר נכונה להשיג את המטרה הנעלה של תיקון העולם. יוסף הצדיק סבר שהאופן הנכון הוא המעורבות בתרבות הכלל-אנושית ותפישת עמדת השפעה אצל אומות העולם. לפי זה תהיה הגלות הזירה המועדפת של פעילות האומה. על כן עוד בצעירותו חלם על המשפחה בתור מאלמים אלומים כדי לזון את העולם כולו, וככוכבים המאירים את חשכת הגלות.
מה שחלם הוא שלבסוף נהיה. יוסף הפך למשביר, הפועל בסיוע אחיו לתיקון העולם דרך מצרים. דרך זו ראויה ליחיד סגולה כיוסף, כדברי רש"י :"ויוסף היה במצרים – הוא, בצדקו". כלומר שרק הוא יכול היה להישאר בצדקו במעמקי המצריות. אך אינה מתאימה לאומה ככלל, ואכן ההיסטוריה הוכיחה שעם כל ההטבה שמביאים ישראל לאומות על ידי פיזורם, בסופו של דבר תמיד קם במצרים מלך חדש אשר לא ידע את יוסף.