דוד ארוון
בכל התורה כולה נוהגת מידת "סמוכין" שעניינה הוא שאם נמצאו בסמיכות זה לזה שני פסוקים העוסקים בנושאים שונים, יש ללמוד הלכה מהאחד לחבירו. העקרון המונח ביסודה של המידה הזאת הוא שסדר הופעת הפסוקים בתורה איננו מקרי, ואם כן, ללמד יצא. אבל רבי יהודה אינו דורש סמוכין אלא בספר משנה תורה בלבד. מכאן עולה שדוקא בספר דברים מופיעה התורה לפי הסדר האידיאלי שלה, המתאחד עם ההבנה האנושית, לעומת שאר חלקי התורה שבהם ההגיון של הסדר נותר נעלם. בספרנו מופיעה התורה בצורתה המושלמת, כעין מסקנה של כל הנאמר למעלה. ומהו המסר של ספרנו? כל המתבונן במבט כללי על ספר דברים רואה שאין הוא אלא התגלות התורה בתור החוקה המדינית של העם העברי. כאן מתבררת מרכזיותו של המימד הפוליטי של תורת משה. דוקא על רקע ידיעה זו מתגבר במיוחד הצער על גאוותם של ישראל שניטלה מהם בימי בין המצרים, שבהם אנו פותחים בקריאת משנה תורה.
כתבו התוספות ריש גיטין בשם רב האי גאון ובשם רבינו סעדיה גאון שנהגו לכתוב י"ב שורות בגט על שם י"ב השורות הריקות שבתורה המהוות כריתות בין ספר לספר:
ארבעה בין בראשית לשמות, ארבעה בין שמות לויקרא וארבעה בין ויקרא לבמדבר, סך הכל י"ב. ומה עם השורות בין במדבר לדברים? ותשובתם: "והפסק שבין וידבר (ספר במדבר) למשנה תורה (ספר דברים) לא חשיב (אינו מונה), שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה". זה לכאורה הסבר תמוה, וכי אין כל חידוש במשנה תורה? במיוחד לאור העובדה שדווקא מצוות גיטין אינה מובאת בשאר התורה, אלא דווקא בספר דברים! אלא שאדרבה, הכריתות אכן מוזכרת למעלה, והן הן השורות הריקות, הכורתות בין הספרים, המהוות את חלקה של האשה הגרושה בתורה. שהרי אשה יונקת את התורה של כלל ישראל דרך בעלה, וכשהוא מגרשה, כדי שלא תישאר בלי תורה הוא מוסר בידה את השורות הריקות. על יסוד זה ניתן להבין את ההוה-אמינא של הגמרא (גיטין יט, ב) שנתינת ספר תורה תוכל להיחשב כגט. יוצא שכאשר מוזכר בפירוש ספר כריתות בפרשת כי תצא, באמת אינו אלא חוזר ושונה את מה שלמעלה, בשורות הריקות.