דוד ארוון
כבר ביאר המהר"ל (נצח ישראל פ"ב) שלא ניתן לתלות את סיבת החורבן בחטאים, משום שהחורבן והגלות הם "עניין גדול" והדברים הגדולים אינם תלויים במקרה. החטא הוא דבר מקרי במציאות, משום שבעצמיותו של האדם בכלל ובעצמיותם של ישראל בפרט, שוכן טוב פנימי, שהחטא אינו יכול לבטלו. כך שיש לחפש את הסיבה האמיתית של הגלות בתוכנית כללית של ההיסטוריה, שראשיתה כבר בברית בין הבתרים. יחד עם זאת, יש סף של חטאים שמהווה עילה משנית לגלות. אך אין זה ריבוי החטאים שמהווה עילה מספקת לחורבן ההבית והממלכה, כי אפשר היה שכל חוטא יתן את הדין על מעשיו מבלי שתחרב המסגרת המדינית. החורבן אינו מגיע עד שכל מוסדות החברה נרקבים עד כדי שהמשך הקיום המדיני מפרנס את הריקבון. מוסדות המדינה העברית הם ארבעה: מלך (השלטון המדיני), שופט (ההנהגה התורנית), כהן (ההנהגה הפולחנית), ונביא (ההנהגה המוסרית), ראשי תבות: משכ"ן. קובל ירמיהו (ב, ח): "הכהנים לא אמרו: 'איה ה'?', ותופשי התורה (השופטים) לא ידעוני, והרועים (השלטון) פשעו בי, והנביאים נבאו בבעל". לו נשאר אחד המוסדות נקי, עדיין היתה תקוה, אלא שהנביא הנותר, ירמיהו, הינו מושא לרדיפת המלכות.
תמיהת הנבואה (ב, יא) "ההימיר גוי אלוהים? והמה לא א-לוהים, ועמי המיר כבודו בלא יועיל!", זועקת לתשובה. התשובה מונחת בעצם ההשוואה: "כי עברו איי כתיים וראו, וקדר שלחו והתבוננו מאד" (ב, י). התלמוד מבאר שכתיים היושבים בים עובדים לאש, וקדר היושבים במדבר עובדים למים. משמעות הדבר שכל אומה מזהה כאידיאל את מה שחסר לה. הוא הדין לעמי אירופה הנוצרים, שירשו מרומא את נטייתם הקולטיבית לשפיכות דמים, העובדים לאהבה, ועמי המזרח הנוטים לגזל ועריות שקיבלו על עצמם את מידת הדין. אף עם ישראל, הנוטה למחלוקת, מעריץ את האחדות (הרב יהודא ליאון אשכנזי, על יסוד דברי המהר"ל). בהיעדר היסוד המאחד, כשראשי האומה אינם מודיעים את ייחוד ה', חוזר הפירוד לשלוט בישראל, מה שמתורגם לעבודה זרה.