דוד ארוון
שמואל מבקש לחזק את מעמדו של המלך. "ויאמר שמואל אל העם: לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה" (ש"א יא, יד). נראה הדבר שאכן שמואל משלים עם רצון העם להעמיד מלך בראשו, על אף התנגדותו לכך בשלב הראשון של פניית העם אליו (ח, ו). לפיכך מפתיעים מאוד דברי התוכחה של שמואל אל העם דווקא במעמד שבו הוא מחזק את שאול ומכנה אותו "משיח ה'" (יב, ג). תוכחתו, המלווה באות הקולות והמטר בימי הקציר, מביאה את העם להכריז: "כי יספנו על כל חטאתינו רעה לנו מלך" (יב,יט).
נראה שכוונתו של שמואל הנביא היא ליצור את התודעה הנכונה ביחס לממסד השלטוני. קיימת אצל כל מי שמתפלל להופעת מלכות ה' רתיעה מכל שלטון שהוא. האדמו"ר מסאטמר, ר' יואל טייטלבאום, היטיב לבטא את הרתיעה הזו בקביעתו שהעמדת ישות ממלכתית, אפילו דתית, לפני ביאת המשיח, מהוה מרידה במלכות שמים. אמנם דבריו אינם נכונים להלכה ביחס למדינת ישראל, מהסיבה הפשוטה שנצטוינו בתורת ה' להקימה (רמב"ן על סהמ"צ הוספת עשין ד), כך שאינה עבירה כי אם מצוה, אבל יש ניצוץ של אמת בגישתו, והיא שיש לדאוג לכך שהמלכות לא תהווה חציצה בפני מלכות שמים, כי אם השתקפות של מלכות שמים.
מכל המאורע הזה מתבררת גם מהות תפקידו של הנביא לצדו של המלך, והוא: להתפלל. "ויאמרו כל העם אל שמואל: התפלל בעד עבדיך אל ה' א-לוהיך ואל נמות" (יב, יט). התפילה אינה נתפסת על ידי העם כהבעת משאלת לב, כביטוי לרגש דתי גרידא, כי אם כזכות ייחודית של הנביא. מאחר והוא היודע את ה', הוא זה שעליו מוטלת החובה לפנות אליו, ותפילתו תיענה. שלא כבחינוך הדתי הקלאסי, שבו מעורר המחנך את חניכיו להשתתף עמו בתפילה, מבין שמואל שמאחר והוא הנביא, עליו דווקא להתפלל. עמדה זו היא המפרנסת את הקשר עם ה', עבור חברה הנתונה למסגרת הפוליטית החוסמת את הגישה הישירה אל הא-לוהות.
אמנם אין הנביא ממלא את תפקידו של המלך, אבל בזכותו המלכות עומדת. נוכחות הנביאים בבית המלך מהוה מרכיב ביקורתי המאזן את דרכו של המלך. גם בשעה שאין נבואה בישראל, ואף כאשר הממסד השלטוני היה מצטמצם למימדים של ועד הקהילה, שבעה טובי העיר, עדיין קובעת ההלכה שיש צורך בהסכמת "אדם חשוב" על מנת שיינתן תוקף לתקנות הקהל. הסמכות המוסרית היא הנותנת נשמה לממסד הפוליטי.