מתומלל | ספירת העומר

תומלל ע"י מתן מושקוביץ

 

מקור התקופה של ספירת העומר הוא מדאו' – "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה". לא מצאנו בשאר השנה שצריך לספור. 

 

בנוסף, יש לתקופה הזו מאורעות רבים ממימי ההיסטוריה, ועלינו להבין את שורש התקופה הזו, ומתוך כך מה יש בה.

 

הרמב"ן אומר שהימים בין פסח לעצרת הם ימי שמחה – מעבר מעבדות לחירות. מהחופש של מצרים לחירות של מתן תורה, וזו שמחה.

בכלל, השמחה קשורה לחידוש וההתפתחות. 

גם מבחינת עונות השנה אנו רואים שבתקופה הזו האביב הולך ופושט בכל, הולך ומתחדש.

 

יש הלכות על מהלך התקופה הזו.

בתחילת התקופה אסור לאכול חמץ, אך בסוף התקופה מניחים שני לחמי חמץ, דווקא, על המזבח. מעבר ממצב שהחמץ לא לגיטימי למצב שבו החמץ רצוי. שום דבר ביהדות הוא פסול באופן מוחלט אלא צריך לדעת מה מקומו ומה שעתו.

החמץ הוא מין גאוה – תפיחה. העשירות והרוחב הם מסוכנים לאדם, ויכולים להרחיב או להחריב את האדם – הכל תלוי בו ובהתפתחותו.

ביציאת מצרים לא היינו מוכנים רוחנית לאכול חמץ ולקדש את החיים, אבל אחרי חמישים יום הגענו למצב של קידוש החיים.

זה החידוש – המעבר מהצמצום לרוחב – מפסח לעצרת.

 

המעבר הנוסף שמצינו הוא הבאת קרבן שעורה בתחילת הספירה. שעורה זה מאכל הבהמה ואנו מעידים בהקרבת הקרבן שאנו במצב נמוך כדי להודיע על בהמיותנו. ובהמשך, בסוף התקופה, אנו מקריבים מאכל אדם והוא החמץ מחיטים.

בעולת ראי"ה יש התייחסות לכך:

הגבהנו את היסוד של נפש הבהמית, שלנו ושל כל העולם כולו, אז בצאתנו ממצרים, לאט לאט, ממועד יציאתנו, משיעבוד עם שבשר חמורים בשרם, והננו הולכים ועושים זה תמיד בפרק זה. מתחילים אנו עם העומר, מאכל הבהמות המקור שהם שואבים ממנו כח החיים שלהם, ונפשנו הבהמית ונפש העולם כולו מתרוממה, לאט לאט מתרוממת, מטהרת מטומאתה, מזדככת ומתעלה, יוצאת מצורת בהמה לקבל אור צורת אדם, יוצאת מתכונת שעורים לתכונת חיטים. ואנו באים לחוג את חג השבועות, יום אשר עמדנו בקומה הרוחנית הגמורה שלנו, וזיו הקוממיות מתחדש עלינו בכל שבועות. חמושים אנו בכל כח עז החיים של נפש הבהמה והיא בעצמה עלתה, נתעדנה ונזדככה, ועז לה, ויפעה לה, נטהרה וצוחצחה, והיא מוכנת להתחבר בחיבור אמיץ לצורת האדם השלמה, שאור הדעת העליון, האצילות הגמורה, שורה עליו…

לא שאיבדנו את הבהמיות שלנו וקיבלנו צורת אדם חדשה אלא הבהמיות עצמה עלתה ונזדככה, וחשוב להתחיל החיים ביסוד בהמי ולא להוולד בגיל 20 עם דעת… אלא צריך להתחיל מלמטה ולעדן ולזכך.

 

א"כ, התקופה הזו היא תקופה שמחה. כמו גם שהרמב"ן כותב שהתקופה הזו היא תקופה של חוה"מ (אמנם היום
יש לתקופה הזו מאפיינים עצובים, אך נברר אותם בהמשך).

 

יש שני הלכות בחוה"מ שנרצה להתייחס אליהן:

הא', אסור להסתפר בחוה"מ. הב', אסור להתחתן בחוה"מ.

א"כ, לכאורה אין קשר בין הדברים הללו לאבלות אלא יש להם יסוד אחר.

 

נרצה להתבונן בחד דאו' שנקבע ללב התקופה הזו – פסח שני.

בפרשות משפטים וכי תשא יש רשימה של שלושת הרגלים. בפרשת תצוה יש רמז ליוה"כ. בפרשת אמור כבר מדברים על פסח, שבועות, ר"ה, יוה"כ וסוכות. אבל בכל אלה לא מדברים על פסח שני, וכן בכל המקומות שמוזכרים המועדים לא מדברים עליו.

ולעו"ז, בפרשת בהעלותך מדברים על פסח שני ועל כך שבנ"י יזמו אותו. החג הזה לא היה קיים אם בנ"י לא היו יוזמים אותו, ומי שהיה טמא בזמן פסח ראשון היה נפטר ממנו. 

כנראה יש כוח לאומה לחדש מעצמה גאולה, שהרי חג הפסח הוא חג הגאולה ויש אפשרות לאומה לחדש גאולה בחודש אייר.

איר – אני ד' רופאך – המכה היא שיצאנו ממצרים, שהקב"ה הוא שעשה את חג הפסח ולא שיתף אותנו בזה. אמר לנו להסגר בבתים והוא יטפל בהכל. זה מעליב.

בנוסף, בשביל להוציא את ישראל ממצרים הקב"ה שבר את הטבע, והטבע נעלב.

לכן ניתנה לישראל הזדמנות נוספת לעשות גאולה מעצמם בחודש הגאולה השני – פסח שני. לכן חודש אייר הוא הזמן המסוגל לגאולת ישראל את עצמו.

זה אופייני גם לגאולה בכלל – חוצפא יסגא, שהיא המנוע של הגאולה. כשאדם קם בלי לשאול אף אחד.

לכן גם בדורנו הגאולה היא בחודש הזה.

 

אבל לכאורה כל התקופה הזו היא תקופת מעבר, אז איך אפשר לתת לה חשיבות כ"כ גדולה?

יש דיון במסכת שבת על זמן קבלת התורה. כולם מסכימים שזה קרה בשבת, אך השאלה איך מחשבים זאת. דעה אחת אומרת שיצאו ביום חמישי והגיעו בשבת. דעה שניה אומרת שאייר של אותה שנה היה מעובר – במקום כט ימים, ל ימים.

נראה בלוח השנה שהחודשים החשובים הם ארוכים, והפחות חשובים קצרים. בחשובים אנו רוצים להשאר יותר, ואת חודשי המעבר רוצים לעבור מהר. 

באותה שנה חודש אייר היה ל יום כדי להודיע לנו שרצו להוסיף לו חשיבות בפנ"ע, וזה סימן לדורות.

 

אמרי לך רבנן, אייר דההיא שתא עבורי עברוה.

הזמן יש לו תכונה עצמית ותכונה אמצעית. תכונה עצמית מצד אותם ההופעות והרווחים, העדונים והענוגים של הזמן ההוא בעצמו, והאמצעית היא מצד אותו התוכן שזה הזמן מכשיר ומכין למדרגה יותר עליונה ומלאה מזו שהוא בעצמו מוכשר לזה בנקודתו העמדתית, בחוגו המיוחד לו. בחדשים, מתואר הדבר בתיאור החודש המלא והחסר. המלאות מורה על הרחבת הזמן מצד תוכנו העצמי, שמצדו אין לדחוק ולצמצם את ערכו, וראוי הוא להמדד בטפיפה במדה שוחקת. והחסר מורה יותר על תכונתו האמצעית, שע"כ הוא מתפשט רק ע"פ מדת ההכרח ולא יותר… החודש האמצעי, ירח זיו, הוא אשר קלט בו את ההכשר המורכב של [העצמות] הטפוסית הישראלית והקליטה העליונה של אור התורה שהוכשרו עי"ז, ומתוך אופיו המיוחד, עם כל מה שהוא משמש בתור מעביר ממעמד חזיון גדול של יציאת מצרים למעמד החזון המתרומם מכל גדלות של מ"ת (=מתן תורה), שהיה ראוי מטעם שימושו ההכנית להחסר, יש בו ג"כ משום תוכן עצמי מורכב, שע"כ אייר דההיא שתא עבורי עברוהו.

בחודש אייר התגלה הכוח העצמי של האומה. בפרשת בשלח בנ"י מגיעים בטו באייר למדבר פארן ומתלוננים שרוצים לאכול, שעד אז אכלו את המצות שהוציאו אותם ממצרים, ומשם והלאה היה להם את המן.

 

שלושת הדברים שאמרנו – תקופה של שמחה, מעבר מן החמץ אל המצה והרמז של גאולה בחודש הזה – הם מדאו', בשורש.

אבל במציאות ראינו דברים אחרים לגמרי, שדווקא בתקופה הזו נכשלנו.

ובתורה כבר ראינו את הכשלון של הדבר הזה – מלחמת עמלק, שהתחילה בכז אייר ונגמרה בכח אייר. שכן תקופות המעבר הן התקופות המסוכנות ביותר. (עי' מאמר
שואה ושאלה בספר זית רענן)

 

הניסיון השני בתקופה הזו להגאל, היה של תלמידי ר"ע שניסו להקים מדינה ונכשלנו. 24 אלף התלמידים של ר"ע שהיו במלחמה מתו, ובמקום השמחה שצריכה להיות בתקופה הזו, יש אבלות, מפני שתלמידי ר"ע מתו במלחמה. (שכן בגמ' מובא שהם מתו במיתה רעה, וזה ההפך ממיתה יפה
שזו מיתה בחרב. אח"כ רב נחמן אומר שזו אסכרה והוא מסביר לנו על מה אנחנו
מדברים כשאנו אומרים 'מיתה רעה', אבל לא שזה איך שהם מתו מבחינה הסטורית)

 

הניסיון הזה נכשל, אבל לא לגמרי. באגרת לבנ"ע שנמצאת במאמרי הראי"ה הרב כותב שהם נכשלו, אבל הגבורה שלכם נמשכת עד אלינו ומה שהם התחילו מוכרח להצליח.

ובאמת, בתקופתנו הצלחנו איפה שתלמידי ר"ע נכשלו. א"כ, אין טעם לאבלות בספירת העומר. זה היה הניסיון האחרון לעצמאות מדינית לפני הגלות.

אמנם, למרות שלא בטלו את מנהגי האבלות, עדיין ביום העצמאות אין שום סיבה להיות עם זקן, שהרי זה היום שבו אנו שמחים על חזרת המלכות.

 

בתקופה הזו סופרים את הימים לעומר, מברכים, לשם ייחוד… מה סופרים בכלל?

ועוד, אנו לא סופרים נכון. התורה אמרה לספור חמישים יום ואנו סופרים ארבעים ותשעה ימים?

יש מקום אחד בהיסטוריה שבו ספרנו חמישים יום – מתן תורה, אליבא דכו"ע. התורה נתנה יום אחד אחרי שבועות. שהרי משה הוסיף יום אחד מדעתו.

כתוב שיש חמישים שערי בינה וכולם ניתנו למשה חוץ משער החמישים. הוא השיג את כולם, חוץ מחלק מן השער החמישים, ועמ"י השיג ארבעים ותשעה שערים. לכן משה מוסיף יום מדעתו – כדי להגיע לכל השער החמישים. 

לכן נאמר שצריך לספור חמישים יום, אבל בשביל עמ"י מספיקים ארבעים ותשעה ימים, שהרי החג הוא לכלל ישראל ולא למשה שקיבל אותו יום למחרת.

 

בספירה הזו יש התכוננות של הנפש להגיע למדרגה שבה אפשר לשמוע את דבר ד'. בשביל זה צריך לספור שבע פעמים שבעה ימים. לכל שבוע ושבוע יש משמעות מיוחדת משלו שמתחולל משהו בנפשנו. אז למה שבת? כי בשבת מתחדשת נפשנו וככה גם כל שבוע בימים הללו מתחדש משהו בנפשנו.

ידוע, כפי המודפס בסידורים, שכל שבוע מכוון כנגד ספירה מהספירות האלהיות.

ההיסטוריה גם הוכיחה כך:

השבוע הראשון – חסד – מראשון של פסח עד שביעי של פסח שבו לעמ"י לא היו זכויות, ובאותו זמן יצאנו ממצרים בחסד מוחלט – חסד נעורייך.

השבוע השני – גבורה – מידת הדין. הדין הקשה ביותר היה בשואה, וראינו שיום השואה חל בתקופה הזו.

ידוע שכל יום בספירה מכוון כנגד מזמור התהלים שאומרים לאחר הספירה, ויום כז בניסן מכוון כנגד המילה 'גויים'. 

השבוע השלישי – תפארת – חזר לאומה הפאר תחת האפר וחל בשבוע הזה יום העצמאות.

השבוע החמישי – הוד – מתגלים סתרי תורה. ביום הראשון של השבוע יש הילולה של ר' מאיר וביום החמישי רשב"י. מתגלים ניצוצי הנבואה גם בגלות, שהרי סתרי התורה הם השריד של הנבואה בתוכנו.

השבוע השביעי – מלכות – השבוע של שחרור ירושלים, עיר המלוכה.

בשבוע הרביעי והשישי – הנצח והיסוד – עוד לא קרה כלום. נחכה ונראה מה יקרה.

 

התורה לא סתם אמרה לנו לספור אלא גם אמרה לנו לשים לב מה קורה שם. 

יש גם ספרים שאומרים איזו מידה לתקן בנפש בכל חלק בתקופה הזו.

 

בכלל, למה צריך לספור? הרי לכאורה היינו צריכים לקבל את התורה ישר. אלא, כמו שהאישה סופרת ימי טהרה לבעלה, כך האומה הייתה צריכה לספור ולהטהר. וכשלאדם פרטי זה לוקח שבעה ימים, לאומה זה לוקח שבעה שבועות.

אבל הרי אנו רוצים שזה יבוא מיד. אלא, התורה דאגה שלעתיד לא נצטרך להמתין. אנו צריכים להטהר מטומאת מצרים כיוון שיש רע בעולם, אבל כשמסלקים את הרע מן העולם לא צריך לספור.

לכן התורה נתנה לנו סדרה שניה של החגים הללו בחודש תשרי – פסח הוא סוכות ומתן תורה הוא שמחת תורה. שם רואים שהיו השמיני דבוק לשבעת ימי הסוכות, שהרי זה אחרי ר"ה ויוה"כ שבהם זרקנו את הרע 'לעזאזל המדברה' ולכן אפשר להגיע מיד לטהרה ולקבל את התורה מיד איך שיוצאים ממצרים, שפסח ושבועות הם הכנה לסוכות ושמחת תורה.

בתקופה הזו אנו מודעים לחולשתנו, שאע"פ שאנו מתעלים אנו פגיעים ולכן אנחנו שומרים. וסופרים לטהרה.

 

בנוסף, צריך לברר את האופן שבו אנו סופרים. ממתי סופרים? התורה אומרת "ממחרת השבת". בימי בית שני הצדוקים חלקו על רבותינו וחשבו שמדובר ממחרת יום השבת. והרי ברור שלא מדובר על זה אלא ממחרת יום טוב ראשון של פסח.

יש שני סוגי קדושה לימים – קדושת שבת שאותה הקב"ה קבע. כל שבעת ימים יש שבת, שהרי היא זכר לבריאת העולם שהקב"ה עשה לבד ולכן רק הוא קובע.

לעו"ז, את הימים הטובים אפשר להזיז שהרי אנו קובעים את הלוח. הם זכר ליציאת מצרים שבה היינו שותפים קצת ליצירתה, שהרי יצאנו ממצרים ברגליים…

אלא, הצדוקים אמרו שאין קשר לקדושה הבאה מכוח האומה עם קדושה הבאה מכוח הקב"ה. דבר שהוא לאומי הוא לא קדוש, ולכן כשהם קוראים בתורה 'שבת', הם לא יכולים להבין שזה יו"ט, שהרי הם מנותקים אחד מהשני.

לעומתם, הפרושים מבינים שדבר הבא מכוח האומה הוא המשך מקדושת השבת ולכן יו"ט הראשון מבין הימים הטובים חייב להקרא שבת בגלל שהוא עוד נושא בקרבו את החותם של השבת הראשונה.

 

אפשר להבין שמאחורי המחלוקת הזו יש מחלוקת עקרונית ביותר – האם מה שקורה באומה הוא יד ד' או לא, ויש לזה הרבה נ"מ…

האם מדינת ישראל היא מעשה ד' או לא?

הצדוקים אומרים על זה שמה שבא מכוח האומה, אין בו קדושה. ולכן ליום העצמאות אין ערך דתי.

ועל זה הפרושים אמרו את דעתם.

 

אנו רואים שבמחלוקת הלכתית יש עקרונות אמוניים עמוקים ביותר. כל ההלכות כולם הן ביטוי להשקפותיה של היהדות, שאל"כ, למה התורה הקפידה על זה?

 

יש מחלוקת דומה לזה על קרבן התמיד – אם יכול להיות מנודב ע"י אדם פרטי או לא. הצדוקים אמרו שאפשר והפרושים אמרו שא"א.

הרב קוק אומר ע"ז במשפט כהן:

הצדוקים אמרו שהציבור, הכלל, זה אגודת שותפים וכל ישראל שותפים בו – לכל אחד יש חלק קטן בקרבן, ולא משנה אם החלק קטן או גדול או אפי' כל הכבש.

לעומתם הפרושים אמרו שדבר הבא מכוח הציבור הוא שונה מדבר הבא מכוח היחיד. הציבור הוא לא אגודת שותפים אלא יצירה אלהית עליונה ולכן הוא לא יכול לתרום כבש, כי הוא לא שייך לאנשים אלא לעצם הציבור.

לפי"ז, דבר הבא מכוח האומה גם הוא קדוש.

 

לכן הגמ' קושרת את המחלוקות הללו של הצדוקים, שהרי זה בעצם אותו דבר. כך מסביר הרב שם בעמ' רעג-רעד.

 

 

נרצה להביא עוד הוכחה לנכונות הפרושים. הדין הראשון שקבלו אבותינו בשבת הראשונה שהם שמרו (בכא באייר, כשירד המן) הייתה לא לצאת ממקומם ללקוט המן.

בפסח הראשון – ואתם אל תצאו איש ממקומו עד בוקר.

היה דמיון ביניהם, שבשניהם אסור לצאת ויש פעולה אלהית בלעדית – אני ולא מלאך. שבפסח הראשון הכל היה ע"י הקב"ה ולכן זה שבת.

 

אבל זה בעצמו מוכיח שבשבועות אנו סופרים מכח עצמנו ובסופו של דבר אנו מגיעים ליום טוב שלא נקרא שבת – 'עד ממחרת השבת השביעית… והקרבתם מנחה חדשה לד" – מכח עצמכם.

יוצא לפי"ז שימי ספירת העומר הם הזמנה גדולה של עמ"י לצאת ממצב שבו הכל 'אתערותא דלעילא' למצב שבו הכל 'אתערותא דלתתא' ע"י עליית הכוחות הגנוזים בעצמיותנו.