דוד ארוון
יש דברים בעולם שהם קשים, מעצבנים, מגבילים.
כל דבר שמגביל גורם למועקה בנפש. אדם אוהב חופש. אוהב אפשרויות בלתי מוגבלות, אך יש בעולם הזה דברים שמגבילים אותו. מתוכם יש שלושה דברים שמגבילים באופן מהותי: המקום, הזמן והנפש.
על מה מדובר?
מגביל המקום – כאשר אני נמצא במקום פלוני, אוטומטית זה אומר שאינני במקום אחר. זה מגביל מאד. אני לא יכול להיות בכל המקומות יחד. אינני יכול להסתכל בו זמנית בשני מקומות. זה יוצר תפיסה סובייקטיבית של כל המציאות. האדם הוא תלוי מקום.
האדם ניסה להתגבר על הקושי הזה ויצר לעצמו מערכות שמאפשרות לו להיות בכל המקומות יחד כמו מצלמות, אמצעי תחבורה וכדומה. אך ההגבלה הזו בכל זאת נשארה – כאשר אני כאן, אינני שם.
מגביל הזמן – כשאני עכשיו, אני לא אתמול ולא מחר. זה יוצר קושי כי כל רגע חולף ולעולם לא ישוב ומה שיהיה עדיין לא היה. משום כך נוצרה בספרות הבדיונית אותה מערכת של מסעות בתוך הזמן, האדם מנסה לחזות את העתיד ולחקור את העבר. אך המגבלה הזו עדיין במקומה והיא מכבידה על האדם.
ההגבלה השלישית, העיקרית והקשה מכולן – הנפש. כלומר, אני לא אתה ואתה לא אני. לעולם לא אהיה אתה. תמיד אהיה רק אני. אין דבר מגביל מזה. לכן נוצרה בתרבות האנושית – הספרות. כאשר אני קורא ספר אני מנסה לאמץ את המבט של הסופר על המציאות. זה נסיון להתגבר על האבחנה בין "אני" ל"אני". בין אישיות לאישיות. אבל, עם כל הנסיון הגדול הזה, בכל זאת האדם נשאר מוגבל בכך שהוא נשאר באני שלו.
זה מכביד עד כדי שלפעמים חושבים לפתור את הבעיה ע"י יציאה מן העולם. למשל, המתאבד יוצא מן המקום, מן הזמן ומן הנפש אבל ברח מן הבעיה ולא פתר אותה. אנחנו חפצים בפתרון שיגלה לנו את העל-גבוליות שבתוך הגבול. במילים אחרות – את העל-זמניות שבזמן, העל-מקומיות שבמקום והעל-נפשיות שבנפש. נסביר זאת יותר, הכוונה – האם יש אפשרות למצוא מקום שבו המגבלות של המקום לא נמצאות?
יש לנו נפש כזאת, יש לנו מקום כזה ויש לנו זמן כזה. למשל, הנפש של הכהן הגדול שהוא אישיות מיוחדת, כאשר הוא מתוודה – הוא מתוודה בשבילי. סימן שבאיזה שהוא מקום הוא גם אני. אהרון לובש את החושן בו שמות 12 שבטי ישראל והוא נושא אותן על ליבו לאמר שהוא והם עניין אחד. יש לזה גם ביטויים הלכתיים, למשל, עיר מקלט קולטת את הרוצח בשוגג עד מות הכהן הגדול. הכהן הגדול היה צריך להתפלל שלא יהיו רציחות אפילו בשוגג באומה, וכיוון שזה קרה – יש לו אחריות כוללת.
הזמן – יש לנו זמן בשנה שיש לנו אפשרות לעשות מסע בזמן. במיוחד בעשרת ימי תשובה ובעיקר ביום הכיפורים. הרי ביום הכיפורים אנחנו לוקחים מעשים שעשינו בעבר ומתקנים אותם. עושים אותם כאילו לא היו או הופכים אותם מזדונות לזכויות למרות שמדובר במעשים השייכים אל העבר. ויש שם גם קבלה לעתיד. כלומר יש בסגולה של התשובה ובזמנים המיוחדים של התשובה אפשרות להתגבר על המגבלות של הזמן.
והמקום? אפשר לראות באופן הדרגתי את השחרור מהגבלת המקום. למשל כאשר אנחנו מדברים על ארץ ישראל. ארץ ישראל היא מקום בין המקומות בעולם. אבל זהו מקום מיוחד. הוא נקרא בתנ"ך בשם ארץ הצבי – אותה חיה שרצה ביערות ושיש לה עור גמיש. כאשר פותחים את הצבי, מוציאים את האיברים אזי העור מתכווץ. מנסים להחזיר את האיברים – זה כבר לא כולל. אומרים חז"ל, כך ארץ ישראל – כאשר יושביה עליה – יש בה מיליונים רבים של יהודים, כאשר אין יושביה עליה – היא נראית קטנטנה.
לפני מלחמת העולם השניה היתה ועדה בריטית, ועדת פיל, ואותה ועדה ב-1937 הגיעה למסקנה כאשר היו 300 או 400 אלף יהודים בארץ, שאין אפילו מקום לחתול אחד נוסף בארץ. ואז הוועדה עזבה, וכמובן כשפיל יוצא (תרתי משמע, ד.א.) – יש מקום. כך שאנחנו רואים שזה מקום שלא פועל לפי הכללים של המקום.
מגיעים לירושלים – עוד יותר. במסכת אבות נאמר – אחד מעשרה ניסים שהיו – מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים. כלומר ירושלים היא מקום מאד רחב, הרבה יותר רחב ממה שניתן למדוד בסנטימטרים.
נכנסים יותר פנימה, ומגיעים אל המקדש. אל העזרה שבמקדש. אומרים חז"ל בעזרה שבמקדש היו ישראל עומדים צפופים ומשתחווים רווחים. כלומר, כשעמדו ישראל בעזרה, היה מאד צפוף. מגיע הזמן של ההשתחוויה – יש מקום לכולם. אומר המהר"ל מפראג – לא שהעזרה גדלה ולא שהאנשים נהיו קטנים אבל הם השיגו את הנבדל. כך אומר המהר"ל. כלומר הם עברו למצב תודעתי שבו המגבלות של המקום אינן קיימות. למרות שהם היו במקום, לא עזבו את המקום.
נכנסים יותר פנימה. אל קודש הקודשים. בתוכו תופעה שאינה מוסברת מבחינה גיאומטרית. הרי קודש הקודשים היה חדר של 20 אמה על 20 אמה, בגובה 20 אמה. קוביה. בתוך קודש הקודשים עמד ארון הברית שהיה באורך אמתיים וחצי. אומר התלמוד – אם אתה מודד מן הקיר של קודש הקודשים עד הארון, אתה מודד 10 אמות. מן הצד השני של הארון ועד הקיר השני – עוד 10 אמות. מה עם הארון עצמו? אומרים חז"ל "בנס היה עומד" או "אינו מן המידה". אבל מה זה קשור לניסים? צריך למדוד! כנראה שהמגבלות של המקום אינן קיימות בקודש הקודשים. כלומר יש לנו מקום שבו אפשר להתגבר על המגבלות של המקום.
אם נחבר את שלושת המימדים שדיברנו עליהם – כהן גדול ביום הכיפורים בקודש הקודשים, אנחנו מצרפים בבת אחת את שלושת גורמי השחרור שאנחנו מחפשים ואז נעשה באמת דבר גדול. כך היה ביום הכיפורים בירושלים ע"י הכהן הגדול.
אבל לא כל יום כיפורים (בקריצה על האמרה ש"לא כל יום פורים", ד.א.) כמו שאומרים ולדבר הזה היתה הופעה מיוחדת בשלושת הרגלים. ההלכה אומרת שהחברה היהודית מחולקת לשני סוגי אנשים – חברים ועמי ארצות. מהו עם הארץ לפי ההלכה? זהו אדם שאיננו מקפיד בעינייני טומאה וטהרה ועל תרומות ומעשרות כראוי. אסור לחבר לאכול אצל עם הארץ אלא אם כן הוא דאג לטהרה ולהפרשת תרומת מעשר כראוי. והדבר הזה יוצר חייץ בתוך החברה היהודית בין אנשים טובים לטובים יותר והדבר הזה לא נעים.
התלמוד מספר שר' עקיבא, כאשר היה עם הארץ, אמר מי יתנני תלמיד חכם ואשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: "רבנו, אמור ככלב", אמר להם "כלב נושך ולא שובר עצם. חמור שובר עצם". זאת אומרת שהיתה לו, לרבי עקיבא, שנאה לתלמידי חכמים. מדוע? אומרים בעלי התוספות בגלל ההלכות האלה שמבדילות בין חלקי האומה. רבי עקיבא חשב את הרבנים לסנובים. לא יכול היה לסבול את זה. אבל, אומרת ההלכה, בזמן העליה לרגל בפסח, שבועות וסוכות – המגבלות הללו נופלות. מותר לחבר לאכול אצל עם הארץ ברגל. מכיוון שירושלים עושה את כל ישראל חברים. ביטוי ידוע ומפורסם, רק שהמשמעות ההלכתית שלו היא זאת – שכולם נחשבים חברים ולא עמי הארצות בזמן העליה לרגל.
מה המשמעות של הדבר הזה? שיש בכל אחד ואחד מעם ישראל איזו תכונה חברית נסתרת שבאה לידי ביטוי בירושלים. כלומר יש לירושלים סגולה לביטול המגבלות – האחדות של כלל ישראל. אם כך, זה דבר מיוחד שמופיע גם ביום הכיפורים בירושלים וגם בשלושת הרגלים.
אנחנו נראה במהלך הלימוד שלנו שיש לזה גם השלכה ליום ירושלים כח' באייר ה'תשכ"ז – גם אז נתגלה משהו מהסוג הזה, וכאן ארצה לדון איתכם על העניין הזה בהרחבה.
אומר הכתוב בתהילים "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו".
האם מישהו פעם חשב לומר – רמת השרון הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו? או לוס אנג'לס הבנויה וכו'? הרי זה שעיר מאוחדת, זה מובן מאליו. כשעיר מחולקת – זה החידוש. למשל ברלין, היתה אמורה להיות מאוחדת אך המאורעות ההיסטוריים הם שגרמו לחלוקת העיר. יש לנו כמה מקרים של ערים חתוכות, אך באופן עקרוני, עיר היא מאוחדת.
האם מישהו פעם חשב לומר – רמת השרון הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו? או לוס אנג'לס הבנויה וכו'? הרי זה שעיר מאוחדת, זה מובן מאליו. כשעיר מחולקת – זה החידוש. למשל ברלין, היתה אמורה להיות מאוחדת אך המאורעות ההיסטוריים הם שגרמו לחלוקת העיר. יש לנו כמה מקרים של ערים חתוכות, אך באופן עקרוני, עיר היא מאוחדת.
מה ראה דוד המלך לומר "כעיר שחוברה לה יחדיו"? איזו התפעלות! סוף סוף ירושלים מאוחדת.
הנחת היסוד מאחורי הביטוי הזה – שהיינו מצפים שירושלים תהיה מפולגת. כלומר, הצפוי באופן נורמלי זה שירושלים חתוכה אבל יש לפעמים נסיבות מיוחדות שבהם היא מאוחדת. זה דבר תמוה מאד אך לאור הדברים שלמדנו עד עכשיו, זה מובן מאליו. כי הרי אם ירושלים היא הנקודה הפנימית של כל ה"יש", יוצא שהיא פועלת כמין קופסת תהודה. איזה מין ביטוי של המצב הכללי של האנושות ושל עם ישראל. מה שקורה בעולם – בא לידי ביטוי בירושלים.
וכאן שאלה פשוטה שאני חושב שהתשובה עליה מאד ברורה. מה המצב הרגיל בעולם?
אחדות או מחלוקת? מחלוקת!
אחדות או מחלוקת? מחלוקת!
אנחנו רואים בתולדות האנושות מראשיתה ועד היום שהגורם השולט באנושות הוא המחלוקת והאחדות היא התגברות על המחלוקת. יש רגעים של אחדות אך רוב הזמן הוא זמן של מחלוקת ולכן אין פלא שירושלים בדר"כ מחולקת.
מתי היתה המחלוקת הראשונה בהסטוריה? בימי קין והבל.
על מה נחלקו? יש על זה מדרשים רבים. דבר אחד בולט – המדרש שאומר שהם נחלקו על מקום המזבח. כלומר, החליטו קין והבל שמאחר והם אוכלוסיה רבה בעולם, הם כבר שניים, הגיע הזמן לחלק את כדור הארץ לשניים. אני אקח חצי כדור ואתה את החצי השני. אבל איפה עובר הגבול? הגבול עבר משום מה בהר הבית. כלומר, הגבול הבינלאומי הראשון בהיסטוריה עובר בירושלים. זה הגבול בתכלית. היה ויכוח – קין רצה את המקום שבו הבל הקריב. הבל לא הסכים ועל זה היה הרצח. אגב, בעקבות הרצח, ירושלים אוחדה מחדש. מאחר והאנושות חזרה להיות מאוחדת בדעתה, בוטל הגבול. מעניין לראות שהגבול הראשון נמצא שם.
איפה אנחנו מוצאים מחלוקת שניה בהיסטוריה? אברהם ולוט – "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם לרועי מקנה לוט והכנעני אז בארץ ויאמר אברם אל נא תהי מריבה בניני ובינך ובין רועיי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו". אם אנחנו אחים ואנחנו במחלוקת, זה ייגמר ברצח. יש לנו נסיון בזה. לכן יותר טוב למצוא פתרון לבעיה – הפתרון שמצא אברהם, ויש מקום לדון אם הוא ראוי או לא ראוי, אמר אברהם – הפרד נא מעלי. אנחנו נחלק את הארץ בינינו. כל הארץ לפניך היא. היפרד נא מעלי. אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה. ולוט בוחר את כל הרי הכיכר, דהיינו את עבר הירדן המזרחי. אברהם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הכיכר ויאהל עד סדום. כלומר, נעשתה לראשונה בהסטוריה חלוקתה של נחלת ה' – חצי ללוט, חצי לאברהם.
האם הדבר הזה מצא חן בעיני ה'? אנחנו רואים מיד לאחר מכן "וה' אמר אל אברם אחרי היפרד לוט מעימו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם, צפונה ונגבה וקדמה וימה". מה זה המקום שאברהם היה שם? בין בית אל ובין העי. במקום הנקרא הר בעל חצור שממנו ניתן לראות את כל הארץ. כולל עבר הירדן המזרחי. זאת אומרת, "כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם". כלומר, גם מה שנתת ללוט, אתה תצטרך לכבוש. "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה". מה זה "לך"? לאברהם. לא לזרעו! לאברהם עצמו. אברהם נכנס בעקבות הסיפור הזה למלחמה. אותה מלחמת ארבעת המלכים את החמישה. דבר מאד מעניין קרה שם והוא שמגיעים ארבעה מלכים ממסופוטמיה, להילחם בעבר הירדן המזרחי. באנשי סדום. ואם תסתכלו על המפה, כתוב "ויכו את רפאים בעשתרות קרניים". עשתרות קרניים זה פחות או יותר במקום הנקרא ג'בל דרוז בימינו, על גבול ישראל-סוריה, "ואת הזוזים בהם". "הם" זו עיר מול אשדות יעקב בעבר הירדן המזרחי. "ואת האימים בשבי קרייתיים", במואב. ומה שקורה במקום להמשיך אל סדום שאיתם באו להילחם, הם פונים דרומה "ואת החורי בהררם שעיר עד אל פארן אשר על המדבר" – אומרים הארכיאולוגים שמדובר באילת. הם נוסעים מאות קילומטרים דרומה. מוזר מאד. "וישובו אל עין משפט היא קדש" הלא היא פטרה. "ויכו את כל שדה העמלקי" זה האיזור של דרום ים המלח. "ואת האמורי היושב בחצצון תמר" הלא היא עין גדי.
ואז הם נלחמים באנשי סדום ולוקחים את לוט בשבי. הם מתחילים לנסוע לאורך עמק הירדן צפונה. אברהם שיושב באיזור הזה עושה קואליציה עם המלכים האיזוריים – ענר, אשכול וממרא. רודף עד דן. אח"כ עד חובה אשר משמאל לדמשק. מחזיר את השבויים.
נשאלת השאלה, אם ראיתם את המפה – יש איזור אליו המלכים לא נכנסים והוא כנען. מדוע?
פשוט מאד, באותם הימים מי ששולט על כנען זו מצרים. להיכנס למלחמה עם כנען זו מלחמת עולם בין מצרים לבבל ובזה אף אחד לא מעוניין. מה שאין כן בשטח של סדום שלא היה בשליטה מצרית.
למה אני מדגיש את זה? אם אברהם לא היה עושה את הסכם החלוקה הטריטוריאלית הזה (עם לוט), מעולם לוט לא היה מסתבך במלחמה הזו. ואז אברהם לא היה נכנס למלחמה. בעצם יוצא שאברהם נכנס בעל כורחו למלחמה גדולה יותר מן הסכסוך הלוקאלי שהוא רוצה למנוע ע"י חלוקת הארץ. יש כנראה מה ללמוד מזה.
כתוב "ויצא מלך סדום לקראתו אחרי שובו מהכותו את כדרלעומר ואת המלכים אשר איתו אל עמק שווה הוא עמק המלך". איפה זה עמק שווה? בספר שמואל ב', יח', יח', כתוב במפורש שעמק המלך זה הקדרון. כלומר, יוצא שאברהם הגיע אל איזור ירושלים. בתהלוכת הנצחון שלו הוא מגיע לירושלים.
אם אני הייתי אברהם, הייתי הופך את ירושלים לבירה שלי ומולך על כל האיזור. מה קורה בירושלים? במקום שאברהם ייכנס אל העיר, "ומלכיצדק מלך שלם הוציא לחם ויין" ואומר "ברוך אברם לאל עליון קונה שמיים וארץ וברוך אל עליון אשר מיגן צריך בידיך ויתן לו מעשר מכל". מלכיצדק בעצם איננו מכניס אל העיר את אברהם.
מיהו מלכיצדק הזה? הוא אדם שהוא "כהן לאל עליון". הוא מאמין באמונת הייחוד. הוא מונותאיסט לא פחות מאברהם. בעצם הוא אומר לאברהם – אתה רוצה למלוך על כל האיזור בשם מה? בשם אמונת הייחוד שלך. יש עוד מונותאיסטים חוץ ממך בירושלים. אז אתה לא תיכנס לתחום שלי – ירושלים הופכת להיות הגבול בין שני מונותאיסטים.
בעצם הארץ נשארה מחולקת מימי אברהם כשהגבול עובר בירושלים. וזה בגלל שהיתה מחלוקת בין אברהם ללוט. ברגע שיש מחלוקת בתוך המשפחה, היא באה לידי ביטוי גם בירושלים. בספר שופטים פרק א' נאמר "ויילחמו בני יהודה בירושלים. וילכדו אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שילחו באש". כלומר, בני יהודה כבשו את ירושלים, החריבו אותה ואחר יצאו להילחם בכנעני היושב בהר. עזבו את ירושלים חרבה, יצאו להילחם באיזור חברון.
ירושלים היתה מיועדת עבור שבט בנימין. פתאום אנחנו רואים את בני בנימין מגיעים לירושלים כמה פסוקים לאחר מכן "ואת היבוסי היושב בירושלים לא הורישו בני בנימין וישבו בני בנימין את היבוסי בירושלים עד היום הזה".
לא מובן. מאיפה באים בני בנימין ומאיפה בא היבוסי? כנראה שבני בנימין לא קיבלו מידע משבט יהודה שירושלים נכבשה. בנתיים נכנסו לשם היבוסי. מגיעים בני בנימין ומוצאים אוכלוסיה אחרת – ירושלים מחולקת. חציה ליבוסי וחלקה לבני בנימין. מה גרם לדבר הזה? חוסר התיאום בין השבטים. כשאין אחדות בתוך האומה – ירושלים מחולקת. הדבר הזה פשוט. עד אשר דוד מצליח לכבוש את ירושלים, כשהוא נהיה מלך על כל ישראל.
מעניין מאד שבסוף ימי דוד יש מגיפה והיא נעצרת כאשר דוד קונה את גורן ארוונה. מה זה גורן ארוונה? למרות שירושלים היתה של דוד והיא היתה הבירה האדמיניסטרטיבית-פוליטית של מדינת ישראל של אותם ימים, עדיין ארוונה עם שטח פרטי, שטח משלו באיזור עם שליטה משלו. דוד קונה את המקום, לפי ספר שמואל, ב-50 שקלים. לפי דברי הימים – 600 שקלים. אומרים חז"ל – 50 שקלים זה מה שהוא לקח מכל שבט (50 כפול 12 זה 600). במילים אחרות, בכדי לקנות את הר הבית, צריך לבוא בשם כל האומה.
אז גם פה אנחנו רואים איזה אופי מיוחד בירושלים שהיא מחולקת באופן טבעי.
עד כאן לענייננו. אבל מה היסוד האופטימי? זאת נראה בפעם הבאה.
——-
למעבר לחלק השני של השיעור, הקליקו כאן (ייפתח בחלון חדש).
למעבר לחלק השני של השיעור, הקליקו כאן (ייפתח בחלון חדש).
הערת המתמלל: ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי להביא את דברי הרב כהווייתם ללא שינוי ככל שניתן. אני הקטן מתפלל שכיוונתי לדעת הרב ומודיע כי לשם שמיים עשיתי. כל הדברים שהובאו לעיל אינם משלי כי אם מדברי הרב עצמו.