דוד ארוון
בטרם נפלה ירושלים בידי הכשדים, נצטוה ירמיה הנביא לקנות את השדה של חנמאל בן דודו, כמסופר בהפטרה. מעשה סמלי זה, המבוצע ברגעים האחרונים לפני נפילת העיר, הוא אות ליוצאים לגולה שעוד תבוא שיבת ציון: "כי כה אמר ה' צ-באות א-לוהי ישראל: עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת" (לב, טו). הפסוקים המתארים בפרוטרוט את כתיבת השטר והטמנתו בכלי חרס, את העדאת העדים ואת מסירת הכסף מהוים מקור להלכות רבות, וביניהן זו הקובעת שקניין הקידושין נעשה על ידי מסירת כסף או חפץ אחר מהחתן לכלה (קידושין ב, ב). קשירת הלכות בנין ביתו הפרטי של האדם – הקידושין – למעשה הנוגע לאומה כולה – הבטחת שיבת ציון – איננה מקרית. קיומו השלם של היחיד הוא דווקא מתוך שהוא מכוון בבניינו הפרטי לטובת הכלל, שעל כן אמרו שכל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים.
ירמיהו מבליט גם את ההקשר שבו משתלב תיקון הכלל, שאף הוא פרט לעומת תיקון ההויה כולה: "אהה ה"א, אתה עשית את השמים ואת הארץ בכוחך הגדול ובזרועך הנטויה, לא יפלא ממך כל דבר" (לב, יז). חורבן המקדש איננו רק צרת האומה, כי אם חילול השם. בעוד שמשה כינה את ה' בשמות "הגדול הגבור והנורא" (דברים י, יז) ירמיהו מכנה אותו בהפטרתנו (לב, יח) "הגדול והגיבור" ומשמיט את הכינוי "הנורא", כי "גויים מקרקרים בהיכלו, איה נוראותיו?" (יומא סט, ב).
תפילת הנביא מביאה בחשבון את העובדה שהחורבן פוגם בדעת ה' בעולם כולו. בשעה שהוא מזכיר את יציאת מצרים, הוא מבליט את משמעותה האוניברסלית: "אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים עד היום הזה, ובישראל ובאדם" (לב, כ).
המענה הא-לוהי לפנייתו של הנביא כולל אף הוא את הזכרת המימד האוניברסלי של ההשגחה העליונה: "אני ה' א-לוהי כל בשר" (לב, כז). ומוסיף: "הממני יפלא כל דבר?" (שם), לאמור שמהלכי ההסטוריה כוללים התהפכויות של מצבי הפוליטיקה ושל תשובת ישראל שנתיבותיהם נעלמות מעיני בני אדם.
זו דרכה של תורה, ללמדנו שהמעשה הפרטי משתלב בתיקון האומה, שמשתלב בתיקון האנושות, שמשתלב בתיקון הקוסמוס, המכונים בספרות הפנימית בשמות: שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, ושיר מרובע, עד שיר כולל לכל השירים (עיין אורות הקודש, ח"ב, עמ' תמד-תמה). מכאן שאל לנו לזלזל ביכולת השפעתו של היחיד על המהלך הכללי, וגם שלא נשכח את מחוייבותנו לתיקון הכל, הכל ממש.
| מתוך מייל שנשלח לרשימת התפוצה של עמותת אורים – להעמקת ערכי היהדות |