דוד ארוון
השבוע יחול יום השנה לרב יהודא ליאון אשכנזי זצ"ל, הידוע בכינויו "מניטו". משנתו הינה תובענית. היא דורשת מאתנו שלא להסתפק בדתיות שטחית, כי אם לחדור לעומקם של מקורותינו, ולחשוף את מלוא היקפם ומשמעותם האוניברסלית, ואף הקוסמית.
מניטו היה מדגיש את העובדה שהתורה הקדימה להופעתו של אברהם אבינו את סיפור תולדותיה של האנושות על מנת שנדע שעם ישראל נועד לפתור את בעיותיה של האנושות. אופן הקריאה שלו בתורה מתמקד בשאלות של הגדרת הזהות עוד יותר מהגדרת ההתנהגות. משפחתו של תרח, השריד האחרון לעם העברי הקדמון "בני עבר", הינה מעבדה לבירור הזהות. תרח עצמו הוא היוזם של שיבת המשפחה לארץ כנען ממניעים לאומיים – ציונות
נחור הוא הבוחר בעבריות קוסמופוליטית הנשתלת על העם הארמי, הרן הוא האבטיפוס של הנספה בשואה של אור כשדים, ואברהם הוא העברי המתחדש, היוצא מפיתוי הארמיות המבוללת. אין כאן דיון באמונה המונותאיסטית, שהיא מובנת מאליה, כי אם בהתפתחות הזהות העברית, שהיא הבונה את האוזן העשויה לקבל בבוא הזמן את דבר ה'.
מניטו אף הוא בחייו עבר את מהפכת הזהות. מיהודי של גלות הפך לעברי מתחדש, כאברהם אבינו היוצא מחרן. כמשה המתחיל את דרכו כמצרי, הממשיך כמדייני ומסיים בשובו אל עמו, כך היה מניטו החי כנאמן לערכיה של צרפת, העוסק בעקבות השואה בהשבת הנוער היהודי ליהדותו, והמבחין בעקבות מלחמת ששת הימים בכך שהגיע הזמן ךסיים את הגלות ולהצטרף למפעל הציוני בכל עצמתו לשם תיקון העולם כולו.
| מתוך מייל שנשלח לרשימת התפוצה של עמותת אורים – להעמקת ערכי היהדות |