תזריע | שמונה סוגים

1. "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת… הפך לבן" (ב-ג). המצורע הינו קודם כל אדם, אלא שיש בעורו נגע. הוא כשר, אלא שיש בו קלקול. הוא נקרא "אדם" על שם שליטת הדמיון.

2. "נגע צרעת כי תהיה באדם… והנה שאת לבנה" (ט-י). בניגוד למקרה הראשון, הנגע קודם לאדם. זו החמרה במצב: "צרעת נושנת היא" (יא). האדם שונה באיוולתו, זה לא מקרה חד פעמי. הקלקול הפך להיות למרכז אישיותו, אבל הוא עדיין אדם.

3. "ובשר כי יהיה בו בעורו שחין… והיה במקום השחין שאת לבנה או בהרת לבנה אדמדמת" (יח-יט). האדם הוחלף בבשר. יש ירידה מוסרית משלטון המדמה לשלטון הרגשות. בשני המקרים הקודמים צבע הנגעים הוא לבן. אמנם יש טומאה, אך עדיין יש מידה של טהרה, שהרי "כולו הפך לבן טהור הוא". הנגע כבר לא רק לבן, יש בו מעט אדמומיות, המייצגת את מידת הדין, המתוחה על האדם הזה.

4. "או בשר כי יהיה בעורו מכוות אש והייתה מחית המכווה בהרת לבנה אדמדמת או לבנה" (כד). הצבע הלבן הוא עתה רק האפשרות השנייה.

5. "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע, בראש או בזקן… נתק הוא" (כט-ל). עד עכשיו דיברנו על האדם הנקרא על שם הדמיון והבשר, החלק הרגשי שבאדם. אין להצדיק כניעה ליצר הרע, אך ניתן להבין שהחלק הרגשי לא עמד בניסיון. אך כאן כבר מדובר על 'איש או אשה', כלומר החלק האינטלקטואלי. צרעת זו מכונה נתק, אדם המנותק ברמה השכלית חווה קלקול הרבה יותר עמוק.

6. "ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם… בוהק הוא… טהור הוא" (לח-לט). לא כל הקלקולים בשכל טמאים, ישנם קלקולים שאינם פוגעים בעצמות האדם, והוא נשאר טהור.

7. "ואיש כי יימרט ראשו… איש צרוע הוא, בראשו נגעו (מ, מד). מוזכר האיש, ללא האשה. האדם כבר איבד מחצית עצמו, הניתוק מוחלט.

8. "והבגד כי יהיה בו נגע" (מז). יש להבחין בין האדם לבין בגדו. אם האדם חושב שהוא בגדו, שכולו תלוי בהופעתו, הצרעת מגיעה לבגדים. בהמשך (נה) נאמר: "פחתת היא בקרחתו או בגבחתו". וכי לבגד יש קרחת או גבחת? אלא שבמצב כזה כבר אין הפרש בין פנימיות האדם לחיצוניותו. זוהי הדיוטה הנמוכה של הנפילה המוסרית של האדם

ומכולן ניתן לשוב.

| מתוך מייל שנשלח לרשימת התפוצה של עמותת אורים – להעמקת ערכי היהדות |